ישנם פרויקטים שנכשלים משום שלא היה להם כסף, אחרים משום שלא היה להם תכנון נכון, ויש כאלה שפשוט הקדימו את זמנם ||| הסיפור של בית הונדרטוואסר בישראל שייך לסוג השלישי ||| זהו סיפור על האמן היהודי-אוסטרי בעל חזון יוצא דופן, על אישה אחת שהאמינה שאמנות יכולה לשנות מציאות, על קבוצה קטנה של אנשים שניסתה להביא לישראל רעיון שהיה חדשני הרבה לפני שהמילים קיימות, בניה ירוקה וקהילת יוצרים הפכו לחלק מהשיח הציבורי ||| זהו סיפורו של בית שמעולם לא נבנה אבל יותר מכך – זהו סיפורו של חלום ||| כל הפרטים, הסיפורים וההיסטוריה בהמשך…
פרידנסרייך הונדרטוואסר – האמן שלא רצה להפריד בין אדם, טבע ובית
כאשר מדברים על הונדרטוואסר Friedensreich Hundertwasser רוב האנשים חושבים מיד על המבנה הצבעוני והמפורסם בווינה – בית הונדרטוואסר Hundertwasserhaus שהפך לאחד מסמליה של העיר.
אולם הונדרטוואסר לא היה רק אדריכל. הוא היה בראש ובראשונה אמן, פילוסוף ואיש חזון. הוא צייר, כתב, עסק באקולוגיה והטיף לדרך חיים שבה האדם אינו אויב של הטבע אלא חלק ממנו.
בעיניו, מבנה אינו אמור להיות קופסה ישרה ואחידה מבטון וזכוכית. הבית צריך להיות המשך של האדם ושל סביבתו. הוא התנגד לקווים ישרים, לחלוקה נוקשה ולבניינים שנראים כאילו יצאו מפס ייצור.
הונדרטווסר דיבר על חמשת העורות של האדם: העור הראשון הוא הגוף, השני הוא הלבוש, השלישי הוא הבית, הרביעי הוא הסביבה החברתית והחמישי הוא כדור הארץ.
עבורו, אדריכלות הייתה לא רק עניין של יופי. היא הייתה אמירה מוסרית. הוא האמין בגגות ירוקים, בצמחייה המשתלבת במבנים, במחזור חומרים ובכך שהאדם צריך להחזיר לטבע חלק מהשטח שהוא לקח ממנו.
רעיונות אלו, שבשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 נשמעו לרבים כחלום אוטופי, הפכו עשרות שנים מאוחר יותר לעקרונות מרכזיים בעולם האדריכלות המקיימת.
קורינה נץ – האישה שראתה בישראל מקום להגשמת חלום
במרכז הסיפור הישראלי עומדת קורינה נץ, שכונתה גם קורינה הסופרת. קורינה לא הייתה אשת נדל"ן ולא יזמית במובן המסחרי המקובל. היא הייתה אדם של רעיונות, תרבות ויצירה. היא האמינה בכוחם של אנשים יוצרים וביכולת של מקום פיזי להפוך למוקד של קהילה, תרבות וחיבור בין בני אדם.
בשנות ה-80 של המאה ה-20, הקימה קורינה את עמותת הילא"י – המרכז הישראלי לאמנויות יוצרות, על מנת לקדם ולחבר בין עולם האמנות, הרשויות המקומיות והגורמים הציבוריים. בראיון שקיימתי עם קורינה היא מספרת: תחילה הפעילה העמותה אכסניה לאמנים במצפה רמון ואכסניה דומה במעלות-תרשיחא.
אני הכרתי את קורינה במסגרת פעילותי בסרווס SERVAS עליה כתבתי כאן… והיא הזמינה אותי להצטרף להנהלת הילא"י על מנת לעזור לקדם את הפעילות. הצטרפתי לקומץ אנשים שפעלו בעמותה ואפילו ביקרתי פעם בבית הילא"י במעלות-תרשיחא שהיו מספר דירות עולים של הסוכנות שהועמדו לרשות אמנים ואמניות שנבחרו כל שנה ע"י הנהלת העמותה, לשהות של מספר שבועות ועד מספר חודשים, ללא עלות. זה למעשה היתה הפעילות הראשונה של מה שידוע היום כרזידנסי Residency או תוכנית שהות ליוצרים, שמתקיימת ע"י מספר מוזיאונים בישראל ובעולם.
כבר בשנת 1984 ביקשה קורינה שייבנה מקום לאמנים יוצרים, בית לכתוב, לצייר, לחבר מוסיקה – ללא דאגות, ובה בעת לתרום לקהילה בפעילות של תרבות וחינוך לדו קיום – מפגש בין קבוצות שונות: יהודים וערבים, מבוגרים וילדים, נשים וגברים. בנועם. בשלום.
הרעיון של קורינה לא התרומם גם לאחר שפנתה לאגודת הסופרים, מפלגות ותנועות רודפות שלום, משרד התרבות, קרנות פילנתרופיות וכו' – כולם ענו כמו במקהלה – רעיון יפה, תעשי, למה לא ? או בקיצור תשברי לבד את הראש. בעצתה של הקרן החדשה לישראל, הקימה קורינה את עמותת הילא"י. קורינה יצאה מספר פעמים לארה"ב לגייס כספים לעמותה ובאחת הנסיעות צץ הונדרטווסר.
מספרת קורינה: "לא ידעתי דבר על הונדרטוואסר. פתאום שמו נתגלה. אפשר היה זה ספר מספריו שצץ לנגד עיניי בחנות ספרים בניו יורק או אולי בתל אביב. שלא כמו סיפור אהבה שמתחיל במבט ראשון ונותר צרוב בזיכרון לפרטי פרטיו – ההתחלה עלומה. ראיתי תמונות של בית המגורים שהקים ועיצב בווינה ומיד הרגשתי הקלה אדירה".
לבקשתי, המשיכה לספר קורינה נץ – הסופרת: "פתחתי את ספרו של הונרטוואסר ומצאתי מים חיים. כך כתב הונדרטווסר: ״לכל אדם הזכות להוציא יד מחלון ביתו ולצייר על הקיר או לעטר כאוות נפשו". ועוד קראתי: ״לכל אדם יש שלושה סוגי עור: עור הגוף, עור הבגד, עור הבית שהוא גר בו, מבפנים ומבחוץ – ואלה משקפים את ייחודו".
קורינה ממשיכה לספר: "הימים היו ימי כהנא והחולצות הצהובות, ובאווירה שהיתה קיבלתי עליי בפשרה שאשפץ דירות אחדות שהועמדו לרשות העמותה במעלות, ונתחיל בפעילות. שמעון פרס אהב את הפרויקט. שלח צ׳ק של מאתיים שקלים. המזכירה של ראש המועצה המקומית התפעמה ממה שכתב פרס בצרוף לצ'ק: "ראו אותי חייל מגוייס!". בהמשך מנהל מקרקעי ישראל קיבלו הוראה ואיתרו שטח בין מעלות לתרשיחא, כולו עצים וקרקע פנויה, ריקה מבתים, שם יהיה אפשר לבנות את הפרוייקט".
הונדרטווסר יתכנן את בית הילא"י – כתרומה
קורינה הסופרת ממשיכה לספר: "קראתי בספרי האמן ואמרתי – זה האיש שיעצב את בית הילא"י. צבעוניות וייחוד ממלאים את הלב שמחה – מתאים לנו. הלוא ברור שיסכים, הוא יוצר, יהודי, בן לאם יהודיה, את צלקות הפשיזם ידע על בשר נעוריו בווינה של היטלר, הוא עשיר – כולו תרומה לעולם. בניו זילנד אסף אחד עשר אלף עצים מרחבי העולם למשמרת. את עסקיו וענייניו ניהל ישראלי מסור שהיה לאיש סודו, לחבר בנפש. קבעתי פגישה בווינה".
בפגישתנו לצורך כתבה בבלוג המשיכה קורינה הסופרת לספר לי: "חזרתי מארה"ב דרך וינה, כאשר יד אחת רתוקה למתלה, היד השנייה גוררת מזוודה, ובפגישה מצאתי עצמי מול מנהל העסקים הישראלי, של הונדרטווסר. הפגישה התקיימה בבית הקפה שבבניין המסחרי מול בית הונדרטוואסר. המקום המה א.נשים ורעש. כולם עישנו, מה שמאד הטריד את ראותי. יורם הראל Joram Harel, מנהל עסקיו של האמן, אמר שאכן, צריך לאסור עישון. האיש נהג בחביבות בפגישה ובהמשך. חזרתי לתל אביב מלאת תקוות. לא יודעת עד היום אם הראל סיפר להונדרטוואסר על הפרויקט. לאחר התכתבויות, פגישות, פאקסים (לא היה דוא"ל) וטלפונים, הראל שלח תשובה: "הונרטוואסר תורם את היצירה. העבודה על הכנת התוכניות הפיזיות עולה רבע מיליון דולר. זה עליכם".
פה נכנסנו לפעולה קורינה הסופרת, אנוכי – דני בר, וחבר הועד המנהל הנוסף של הילא"י, פרופ' דני צ'מנסקי. נפגשנו עם ראש מועצת מעלות-תרשיחא, בוחבוט, ראש עיריית חיפה מצנע ועוד גורמים על מנת לנסות ולבנות תמיכה ותקציבים להקמת "בית הונדרטוואסר" בישראל, שישמש אמנים שיגיעו דרך העמותה ויפעלו בקהילה.
יורם הראל Joram Harel
דמות מפתח בחייו ובמורשתו של האמן, האדריכל ופעיל הסביבה האוסטרי המהולל פרידנסרייך הונדרטוואסר (1928–2000) הוא יורם הראל, יליד חיפה (נ. 1937), שעבר לאוסטריה והשתקע בווינה כאיש עסקים. בשנת 1972 פגש הראל את הונדרטווסר והשניים הפכו לחברים קרובים. הראל הפך למנהלו האישי והעסקי של האמן, ואפשר לו להתנתק מהצדדים הקיומיים והמנהלתיים של הפרסום כדי להתמקד אך ורק באמנות. בשלב מסוים עבר הונדרטוואסר לגור בניו זילנד, בעוד הראל נשאר בווינה וניהל משם את כל האימפריה הכלכלית והאמנותית שלו. ביזמת הראל הוקם מוזיאון קונסטהאוס-ווין KunstHausWien כאשר בשנת 1989 הוא איתר מפעל רהיטים ישן של האחים תונט ברובע השלישי של וינה, ודחף לשחזורו ולהפיכתו למוזיאון קבע המציג את עבודות האמן. המוזיאון נפתח בשנת 1991 ומאז ביקרו בו מיליוני תיירים ותושבי העיר.
ארבל משמש כיו"ר הקרן Hundertwasser Privatstiftung שמנהלת את נכסיו הפיזיים ורעיוניים של הונדרטווסר מאז מותו של האמן בשנת 2000. בתפקיד זה, הוא מפקח על שימור ארכיון הונדרטוואסר, זכויות היוצרים ותערוכות בינלאומיות. ארבל משמש גם כאוצר של תערוכות בינלאומיות נודדות של האמן, ואף כתב וערך ספרים וקטלוגים מקיפים על יצירותיו.
החלום: בית הונדרטווסר בחיפה
במהלך סדרת הפגישות שערכנו התברר לנו שהרעיון הישים ביותר הוא להקים את הפרויקט בחיפה. חיפה הייתה בחירה טבעית מבחינות רבות: עיר של הר, ים, נוף מגוון, אוכלוסייה רב-תרבותית ומסורת של אמנות ותרבות. העיר הייתה יכולה להוות רקע מתאים מאוד לרעיונות של הונדרטוואסר – עיר שבה טבע ועירוניות נפגשים.
בין המעורבים בקידום הרעיון היו אנשי ציבור ואנשי מקצוע, ובהם פרופ' דני צ'מנסקי, אליעזר רפאלי והאדריכל מיכה רטנר, ונערכו מגעים מול עיריית חיפה. ביולי 1995, הועברה טיוטת חוזה בין העמותה לעיריית חיפה, בה חיפה תעמיד לעמותה מבנה ומגרש שעליו יוקם הפרויקט בתכנונו של הונדרטווסר. עפ"י החוזה עיריית חיפה הסכימה להעמיד את הבניין בשדרות בן גוריון 27, בלב המושבה הגרמנית של חיפה.
הרעיון לא היה להקים עוד בניין יפה או עוד אטרקציה תיירותית. המטרה הייתה ליצור מקום חי. מקום שבו אמנים יוכלו ליצור, שבו הציבור יוכל להיפגש עם תרבות, שבו אדריכלות תהיה חלק מהחוויה ולא רק מעטפת חיצונית. החזון דיבר בשפה שהיום מוכרת היטב: מבנה שמכבד את הסביבה, משלב טבע, נותן מקום לאדם ולא רק לפונקציה. באותה תקופה, בישראל של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, רעיונות כאלה היו חריגים מאוד.
השיח הציבורי עסק בעיקר בבנייה מהירה, פתרונות דיור ופיתוח עירוני. הרעיון של מבנה אקולוגי שהוא גם יצירת אמנות וגם מרכז קהילתי היה כמעט מהפכני.
אמנות כמנוע צמיחה עירוני בעולם
כאשר מסתכלים היום על ערים שהצליחו ליצור לעצמן זהות בינלאומית באמצעות אדריכלות ייחודית, אפשר להבין את גודל ההחמצה. בילבאו הפכה את מוזיאון גוגנהיים למנוע תיירותי עולמי. מוזיאון גוגנהיים בילבאו שינה את דימויה של העיר והפך אותה ליעד בינלאומי. וינה הפכה את בית הונדרטווסר לאחד מאתרי התיירות המוכרים שלה. גאודי הפך את ברצלונה למרכז אדריכלות. כך גם אוסלו, קופנהגן, גלזגו ועוד.
חיפה, עיר עם פוטנציאל תיירותי אדיר, הייתה יכולה לקבל מבנה שהיה מזוהה איתה בכל העולם. דמיינו מבנה צבעוני למרגלות הכרמל, עם גגות אדומים, עצים הצומחים מתוך הבניין, חללים ציבוריים, מרכז תרבות ואמנות – יצירה שהייתה מחברת בין הים, ההר והטבע.
אילו היה קם בית הונדרטוואסר בישראל
כמו פרויקטים גדולים רבים, גם כאן לא הייתה סיבה אחת לאי הקמת הפרוייקט. פרויקטים מסוג זה דורשים שילוב נדיר של חזון, קרקע, תקציב, תמיכה ציבורית, החלטות פוליטיות וניהול לאורך שנים. הפרויקט היה שאפתני מאוד. הוא דרש מגופים ציבוריים להבין את הערך של השקעה בתרבות וביצירה לא רק במונחים כלכליים מידיים. ייתכן שגם העיתוי היה בעייתי. ישראל של שנות התשעים עדיין לא הייתה בשלה לחלוטין לפרויקטים מסוג זה.
מה שנראה היום טבעי – מבנים ירוקים, מרכזי תרבות פתוחים, חיבור בין קהילה לסביבה – היה אז רעיון חדשני מאוד. בסופו של דבר, למרות המאמצים, בית הונדרטוואסר בישראל לא נבנה אבל המחסום העיקרי היה חוסר תקציב הן מצד הרשויות והן מצד תורמים שקורינה לא הצליחה לגייס.
במבט אחר, זהו דווקא סיפור על חזון שהקדים את זמנו. כאשר מסתכלים היום על מבנים ירוקים ברחבי העולם, על שכונות אקולוגיות ועל החשיבות שמייחסים לחיבור בין אדם לסביבה, קל להבין עד כמה הרעיונות שהובילה קורינה היו מתקדמים. היא ניסתה להביא לישראל לא רק אמן מפורסם, אלא דרך חשיבה. היא ניסתה ליצור מקום שבו אמנות אינה נמצאת רק במוזיאון, אלא הופכת לחלק מחיי היום-יום.
אפשר רק לדמיין כיצד היה נראה היום מבנה כזה. ייתכן שהוא היה הופך לאחד מאתרי התרבות המיוחדים בישראל. אבל אולי החשיבות האמיתית אינה בבניין עצמו. החשיבות היא באנשים שהאמינו שאפשר אחרת.
אחד הסעיפים החשובים קובע כי אם העמותה תעמוד בכל התחייבויותיה, תפעל העירייה להקצות לה את המבנה, ולאחר השלמת השיקום תיחתם חכירה ארוכת טווח של 26 שנים.
כלומר, לא מדובר ברעיון תאורטי בלבד אלא בתוכנית עבודה של ממש. ולפי הלו"ז בטיוטת החוזה, בימים אלה הבניין היה הופך לחלק ממוזיאוני חיפה.
שלושה לקחים מרכזיים עבור חיפה
- הלקח הראשון – אדריכלות היא מנוע צמיחה עירוני. בכל מקום שבו הוקם פרויקט של הונדרטוואסר, הוא הפך עם הזמן לנקודת ציון המזוהה עם העיר ולמוקד משיכה לתיירים ולתושבים
- הלקח השני – ההצלחה נשענה על שותפות ארוכת טווח. רשויות מקומיות, גופים ציבוריים וגורמים פרטיים התחייבו להפעלה, תחזוקה ומימון גם לאחר סיום הבנייה. זה תואם את ההיגיון שבטיוטת ההסכם של עיריית חיפה, שכללה שלב הוכחת יכולת לפני הענקת חכירה ארוכת טווח.
- הלקח השלישי – המבנה הוא רק ההתחלה. הונדרטוואסר לא תכנן "אובייקטים" אלא מקומות חיים. ההצלחה של הפרויקטים בעולם נבעה מכך שהם התמלאו בתוכן: חינוך, תרבות, מפגשים, תיירות וקהילה. גם מטרות עמותת הילא"י, כפי שהוגדרו בטיוטת ההסכם, משקפות תפיסה דומה.
מחשבה לסיום
במבט של שלושים שנה לאחור, מעניין לראות עד כמה החזון של הילא"י הקדים את זמנו. כיום ערים רבות, כולל חיפה, משקיעות בשיקום מבנים היסטוריים ובהפיכתם למרכזי תרבות רב-תחומיים – בדיוק הכיוון שהעמותה ביקשה לקדם בחיפה באמצע שנות התשעים. אי אפשר לדעת כיצד היה מתפתח הפרויקט אילו הושלם, אך ההשוואה למיזמים של הונדרטוואסר ברחבי העולם מראה שהוא השתלב היטב בתפיסת העולם של האמן ובדפוסי ההצלחה של יצירותיו.
