ביקור במוזיאון ארצות המקרא והקריה הלאומית לארכאולוגיה עם היסטוריה ותערוכות חדשות ||| ביקור בספרייה הלאומית שנמצאת ממש מעבר לרחוב והכניסה לאולמות הספרייה תמיד מעוררת השראה ורוח ||| המשך בסמטת האגס של מחנה יהודה ||| סיום מופלא אצל יהודית שנהדרת לקרניבורים אבל לא פחות טובה גם לצמחונים ||| כל הפרטים והרשמים בהמשך…
שש אחרי המלחמה
בילדותי קראתי את הספרון בשש אחרי המלחמה: סיפורים באבק, שירים באש, זכרונות בחאקי מאת יוסי גמזו, שיצא לאור בהוצאת משרד הבטחון בשנת 1967 קצת לאחר מלחמת ששת הימים.
הביטוי בו השתמש גמזו לספרו (או יותר נכון הספרון שלו), שאול מיצירה קודמת יותר, הרומן הסטירי הנודע – החייל האמיץ שווייק, פרי עטו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק Jaroslav Hašekשפורסם מספר חודשים לאחר מותו של האשק, בסוף 1923. כך כתב האשק:
"כשתיגמר המלחמה תבוא לבקר אותי. תמצא אותי כל יום בשעה שש אחר הצהריים ב'גביע' בנָה בּוֹייִשטי."
"בטח אבוא", ענה ווֹדִיצ'קָה…
"אז אחרי המלחמה בשעה שש בערב!" קרא החַפָּר מלמטה.
"מוטב שתבוא בשש וחצי, אם אאחר!" ענה שווייק.
ואחר כך ממרחק נשמע קולו של וודיצ'קה: "ובשש אתה לא יכול לבוא?" "בסדר, אני בא בשש", שמע וודיצ'קה את תשובת חברו המתרחק.
בעולמנו רווי המלחמות עולה השאלה התמידית, מתי הוא אותו רגע שאפשר לכנות שש אחרי המלחמה, ומה אמור לקרות ברגע מופלא זה. קשירת כתרים למנצח או לצודק או חקירה, חשבון נפש והנצחת המתים? הסכם שלום או שביתת נשק שברירית? או שהשעון ימשיך לתקתק עד המלחמה הבאה? הדבר הבטוח שנותר הוא התקווה שיום אחד, לא מאוד רחוק, יוכלו חברים ותיקים להיפגש בשש אחרי (כל) המלחמות.
מוזיאון ארצות המקרא ירושלים עם תערוכה שש אחרי המלחמה
התערוכה במוזיאון ארצות המקרא בוחנת את הנושא הטעון של מלחמה דרך סיפורים נבחרים מההיסטוריה של אזורנו. קרב קָדֵש, שנערך בין המצרים לחיתים בסוריה, מעלה את השאלות מהו ניצחון ומי קובע אותו. הכיבושים וההגליות של מלכי אשור, שפגעו גם בממלכות יהודה וישראל, מכוונים את הזרקור לגורלם של אלה שהפסידו במלחמה. סיפור מלחמת טרויה מעמת אותנו עם האובדן והכאב של שני הצדדים הנלחמים זה בזה, והסיסמאות של שליטי האימפריה הרומית מציפות את היחסים המורכבים בין מלחמה לשלום.
המלחמה היא גורם קבוע בקיום האנושי, ושורשיה נטועים עמוק בעידן הפרה-היסטורי. מחבורות קטנות של ציידים לקטים ועד למדינות המורכבות והמפותחות של העת החדשה – כל חברה אנושית נדרשה להילחם בשלב זה או אחר בתולדותיה. מלחמות נובעות לעיתים קרובות משאיפות השתלטות על שטחים ומשאבים, אך לרוב ניתנים להן נימוקים רעיוניים, מוסריים או דתיים. מיתוסים מכוננים נבנים פעמים רבות סביב מאבקי כוח, וכבר אלפי שנים בוחרת האנושות לתאר את תולדותיה דרך עלילות גבורה וניצחון או סיפורים המדגישים את החורבן והעושק.
בין היתר מוצג דגם של שיחזור קרב קדש, יצירה מיוחדת שהוכנה לתערוכה של מגן אכילס, צילומים מתערוכת פופ אפ של האמן אסי משולם, טייק אוף על תבליטי לכיש ועוד.
ד"ר ריסה לויט, מנכ"לית ואוצרת ראשית של המוזיאון: "מלחמות עתיקות מתגלות כמודרניות להפליא וסיפוריהן רלוונטיים גם היום. יש כאן נרטיבים מתחרים, הטעיה אסטרטגית, פער בין גרסאות רשמיות לאמת בשטח, אבל גם מקום לתקווה, כשאנחנו פוגשים אויבים שאחרי מאבק ממושך עושים לבסוף שלום".
וכיתתו חרבותם לאיתים
התערוכה נחתמת עם אותה תקווה שברירית המגולמת בסמלי שלום ופיוס המלווים אותנו כבר אלפי שנים, ביניהם מטבעות אלת השלום פאקס הנושאת ענפי זית, הקדוקאוס – המטה המכונף שבישר על הפסקת לחימה, זר עלי זית מוזהב מהמאה ה-3 לפנה"ס, המזכיר את שביתת הנשק האולימפית – הרגע שבו העולם העתיק בחר להחליף את שדה הקרב בזירה הספורטיבית, ולצידם כלי נשק עתיקים שכופפו והוצאו משימוש המהדהדים את הפסוק המוכר: וְכִתְּתוּ חרבותם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. כמו כן מוצגת החרב המקורית שהעתק ממנה העניק בגין לסאדאת עם חתימת הסכם השלום.
פרקים של מלחמה ושלום
מי ניצח בקרב קדש?
בתיאורים המצריים של קרב קדש הוצג רעמסס השני כגיבור מלחמה שקטל אלפים וניצח במערכה כנגד כל הסיכויים. המלך החיתי, מוּוַאתַלִי השני, הוצג כפחדן המבקש לברוח משדה הקרב וכמי שבסופו של דבר שלח שליחים לפרעה בתחינה שיפסיק את הלחימה. אך האם קרב קדש אכן הסתיים בניצחון מצרי?
חוזים מדיניים מהאימפריה החיתית מציינים כי מוואתלי ניצח את מלך מצרים, השתלט מחדש על ממלכת אַמוּרוּ, שערקה ערב הקרב לצד המצרי, ואף שלח לגלות את מלך אמורו המורד, בָּנְתָשִׁינָה. על פי מקור נוסף התקדמו כוחותיו של מוואתלי אחרי הקרב והגיעו עד ארץ אַפָּה שבדרום סוריה – אזור שהיה קודם לכן תחת שליטת המצרים.
כשני עשורים לאחר קרב קדש נראה כי המצרים והחיתים עדיין התווכחו מי ניצח. במכתב ששלח רעמסס לחַתּוּשִׁילִי השלישי – אחיו של מוואתלי שתפס את הכס בחתי – הוא מציג את גרסתו לאירועים בקדש ומנסה לדחות את הטענה שהקרב הסתיים בניצחון חיתי. נראה כי חתושילי טען שמלך מצרים ספג תבוסה מוחצת ונאלץ לברוח ולסגת לעיר אחרת.
רעמסס השני הצליח בסופו של דבר להשיב לעצמו את השליטה בדרום סוריה, אך קדש ואמורו, הממלכות שבגינן ניצתה אש המלחמה, נותרו תחת שלטון האימפריה החיתית עד לחורבנה סביב 1200 לפנה"ס.
הסכם השלום
שש-עשרה שנה לאחר קרב קדש כרתו מלך מצרים, רעמסס השני, ומלך חַתִּי, חַתּוּשִׁילִי השלישי, הסכם שלום בין שתי המעצמות. לאחר סיכום תנאי החוזה ניסח כל צד את הגרסה שלו באכדית, שפת הדיפלומטיה באותה תקופה, ולבסוף נחקק הסכם השלום על לוחות כסף.
שני המלכים התחייבו בהסכם לשמור על יחסים של "שלום טוב ואחווה טובה", אותם ימשיכו יורשיהם אחריהם. הצדדים לא יפלשו זה לארצו של זה, ואף ישלחו אחד לשני סיוע צבאי במקרה של תקיפה מבחוץ או מרד פנימי. החוזה עוסק גם בהסגרת עריקים ופליטים ומסתיים בשבועתם של המלכים בפני אלף אלים ואלות מכל צד, ובקללת חורבן שתיפול על ראשו של מי שיפר אותו.
ברית השלום התחזקה עם נישואיו של רעמסס השני לשתי נסיכות חיתיות. בימי מֶרָנפּתַח, יורשו של רעמסס, האחווה בין שתי המעצמות קיבלה ביטוי נוסף כאשר המצרים שלחו תבואה לחיתים שסבלו מבצורת קשה – חלק ממשבר אקלימי גדול שפקד את האזור, משבר זה הביא לבסוף לנפילת האימפריה החיתית, אך עד ימיה האחרונים שמרו המצרים והחיתים על "השלום הטוב" בין שתי המעצמות. הסכם השלום בין מצרים לחתי הוא אחד ההסכמים המדיניים המפורסמים ביותר בעולם העתיק, והעתק שלו מוצג כיום במטה האו"ם בניו-יורק.
סופת של שומרון, ראשית השומרונים
חורבנה של ממלכת ישראל המקראית התחיל בשנים 732-734 לפנה"ס, כאשר תגלת פלאסר השלישי כבש את רוב שטחיה, אך הותיר את הבירה שומרון יחד עם סביבתה הקרובה כממלכה הכפופה לאשור. כשמלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, מרד נגד אשור, צרו האשורים על שומרון במשך שלוש שנים, עד שלבסוף הצליחו לכבוש אותה. נפילתה סימנה את חורבנה הסופי של ממלכת ישראל. קשה לקבוע איזה מלך אשורי הנחית את המכה האחרונה. המקרא ואחת הכרוניקות הבבליות מציינים בהקשר זה את שלמנאסר החמישי, אך המלך האשורי היחיד שמזכיר את כיבוש שומרון בכתובותיו הוא סרגון השני, שתפס את הכס בשנת 722 לפנה"ס.
על פי ספר מלכים, תושבי שומרון הוגלו לאזור המשתרע מצפון סוריה עד צפון-מערב איראן, ובמקומם הובאו גולים מממלכת בבל. נוכחותה של אוכלוסייה מסופוטמית במחוז שומרון עולה גם מהממצא הארכיאולוגי – תעודות בכתב היתדות המכילות שמות אשוריים או בבליים. ואולם, כתובותיו של סרגון מציינות כי הוא הושיב בשומרון דווקא שבויים ערבים משבטי תַמוּד וְעֵיפָה.
המקרא מכיר בכך שתושבי שומרון עבדו את אלוהי ישראל גם אחרי הכיבוש האשורי, אך תולה את הדבר באריות שהטילו את חתתם על תושבי חמקום וגרמו לגולים הזרים לאמץ את פולחן האל המקומי בכדי להינצל. על פי ספר מלכים, כל תושבי ממלכת ישראל הצפונית אבדו בגלות אשור, אולם הארכיאולוגיה חושפת תמונה מורכבת יותר. ממצאים מימי הבית השני מצביעים על כך שאנשי שומרון וסביבתה עבדו את אלוהי ישראל במקדש בהר גריזים, שילבו את שמו בשמותיהם הפרטיים והוסיפו להשתמש בכתב העברי הקדום בו נכתבים עד היום ספרי התורה של השומרונים. הקהילה השומרונית מונה כיום כאלף איש, ועל אף שהמסורת היהודית לא קיבלה אותה כחלק מעם ישראל, אנשים רואים את עצמם כשומרי התורה וכצאצאים של שבטי אפרים ומנשה. שאלת זהותם ומעמדם של השומרונים היא דוגמה להשלכות של עקירת עם מארצו שהשפעתה ניכרת גם אלפי שנים מאוחר יותר.
חזקיהו מול סנחריב
סרגון השני, המלך האשורי שהתפאר בהחרבת שומרון, מת בקרב בשנת 705 לפנה"ס וגופתו לא הובאה לקבורה. אירוע זה זעזע את אשור, וארצות רבות החלו למרוד בשלטונה. יורשו סנחריב ערך כמה מסעות מלחמה על מנת לדכא את המרידות ובשנת 701 לפנה"ס יצא למסעו השלישי, אל עבר חוף הלבנון וארץ ישראל. לאחר שהשתלט על ממלכת צידון הפיניקית, נכנעו לו כל ממלכות האזור מלבד אשקלון, עקרון ויהודה. סנחריב היכה בעריה של ממלכת אשקלון וגבר על עקרון ועל הצבא המצרי שבא לעזרתה. חזקיהו מלך יהודה היה המורד האחרון שעמד מול האימפריה האדירה.
כתובות סנחריב מספרות כי הוא פלש ליהודה, החריב ערים רבות והגלה תושבים רבים. שכבות חורבן שהתגלו באתרים בשפלה ובנגב מאששות את החרס. חזקיהו עצמו נותר כלוא בירושלים "כציפור בכלוב" ולבסוף נכנע ושילם מס כבד, ממלכת יהודה ספגה פגיעה קשה, אך ירושלים לא נכבשה וחזקיהו נותר על כסאו, סדרת תבליטים בארמון סנחריב בנינוה תיארה את כיבושה של לכיש ואת הגליית תושביה. לכיש הייתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה, ואפשר לשער שתיאור נרחב זה הוא מעין פיצוי תעמולתי על כך שמלך אשור לא כבש את ירושלים.
המקרא מציין את המס ששילם חזקיהו, אך מתאר את הפרשה באופן שונה. מלך אשור שלח את שרי צבאו אל חומות ירושלים על מנת לשכנע את תושבי העיר להיכנע ולצאת לגלות, שם יחיו ולא ימותו. אולם ישעיהו הנביא הבטיח שירושלים לא תיפול. באותו לילה הכה מלאך אלוהים בצבא אשור, הרג 185,000 חיילים, והעיר ניצלה.
הכתובות האשוריות מתייחסות לכניעה ולמס, ואילו המקרא מדגיש את ההצלה האלוהית. פרשה זו היא דוגמה נוספת לכך שהמלחמה אינה מסתיימת בשדה הקרב אלא ממשיכה להתנחל בזירת הסיפורים והזיכרונות.
השלום הרומי
החל מהמאה הרביעית לפנה"ס פתחה רומא בסדרת כיבושים שהפכו אותה עם הזמן למעצמה השולטת בכל אגן הים התיכון ובמערב אירופה ולכוח המשמעותי ביותר בעולם. לאחר עשורים של מלחמות אזרחים, עלה אוגוסטוס לשלטון בשנת 31 לפנה"ס והפך את הרפובליקה הרומית לאימפריה שבראשה עומד שליט יחיד.
אוגוסטוס הציג את עצמו כקיסר שהביא שלום לממלכה רוויית המלחמות. הוא ייסד פולחן רשמי לאלת השלום פַאקְס ובנה לכבודה את מזבח השלום המפורסם. יורשיו אימצו את חזון השלום אותו כינו מחברים רומיים בשם "פאקס רומנה" (השלום הרומי). הקיסרים לא ויתרו על השאיפה להרחיב את גבולות שלטונם, אך העדיפו לעשות זאת בדרכי שלום, כאשר סיפחו לאימפריה את ארצותיהם של מלכים הכפופים לרומא לאחר מותם, ללא צורך בפלישה צבאית.
ואולם ה"שלום" הקיסרי דרש מלחמות חוזרות ונשנות. מורדים פנימיים הוכו ואויבים זרים נמחצו. ההיסטוריון טאקיטוס עמד על הסתירה הזאת כשהוא שם בפיו של קלנָקוּס, מנהיג שבטי הקלדונים שבצפון האי הבריטי, את המילים: "ביזה, טבח וגזל הם מכנים בשם הכוזב אימפריה, ולשממה שהם מותירים בכל מקום הם קוראים שלום".
סוף המלחמה
האיליאדה מסתיימת עם קבורתו של הקטור ואינה מתארת את תוצאות המלחמה, אך גרסאות אחרות של המיתוס משלימות את הסיפור. אכילס, הגיבור היווני הגדול, נקטל לבסוף בידי פאריס, הנסיך הטרויאני שבגינו פרצה המלחמה. לאחר מותו עמדו היוונים בפני מבוי סתום שנפרץ לבסוף עם אחד מתכסיסי המלחמה המפורסמים ביותר בהיסטוריה. בעצתה של האלה אתנה, בנו היוונים סוס עץ ענק, השאירו אותו על יד חומות טרויה והעמידו פנים שהם נסוגים מן המערכה. הטרויאנים הכניסו את הסוס אל העיר, ובאותו לילה פרצו מתוכו לוחמים יוונים ופתחו את השערים לשאר הצבא. הם הרגו את המלך פריאמוס יחד עם הגברים הטרויאנים, לקחו בשבי את הנשים והילדים והעלו את טרויה באש.
ואולם, כמה אנשים, ובראשם אינֶיאָס שהיה בן למשפחת המלוכה של טרויה, הצליחו להימלט מהעיר. לפי סיפורו של המשורר הרומי ורגיליוס, הם נדדו ברחבי הים התיכון ולבסוף הגיעו ללטיום שבחוף המערבי של איטליה. בני משפחתו של יוליוס קיסר ראו באיניאס את אביהם הקדמון, ומסורת זו אומצה באופן רשמי בימיו של יורשו אוגוסטוס, מייסד הקיסרות הרומית. כך הונצח זכרה של העיר החרבה באימפריה האדירה ששלטה בכל אגן הים התיכון.
מלחמת טרויה
מיתוס מלחמת טְרוֹיָה הוא אחד הסיפורים המוכרים ביותר מהעולם העתיק. המקור הידוע הקדום ביותר העוסק בו הוא האיליאדה, יצירה אֶפִית המיוחסת להומרוס מהמאה השמינית לפנה"ס. חיבור זה ומקורות רבים נוספים מגוללים את סיפורה של מלחמה בת עשר שנים שבסופה החריבו היוונים את העיר טרויה ששכנה בחוף הצפון-מערבי של אנטוליה. האיליאדה אינה מצדדת במובהק ביוונים או בטרויאנים, היא נוגעת בחוויה האנושית של בני האדם הנלחמים זה בזה – ברגעי הגבורה והניצחון ובתיאורי האובדן והאבל.
עלילת האיליאדה מתרכזת בדמותו של אַכִילֵס, הלוחם העז ביותר בצבאם של היוונים. כאשר מפקד הצבא אַגַמֶמנוֹן לוקח ממנו את הנערה היפה בְּרִיטַאִיס, שהוענקה לו כשלל מלחמה, אכילס פורש בזעם משדה הקרב. החלטה זו מובילה לטרגדיה: חברו הטוב פטרוקלוס יוצא במקומו להדוף את הטרויאנים מספינות היוונים ונהרג בידי הֶקטוֹר, נסיך טרויה. הידיעה המרה על מות רעו מכה באכילס, והוא חוזר לשדה הקרב והורג את הקטור. ואולם, יצר הנקמה שלו אינו שוכך, ובמשך שנים-עשר יום הוא גורר את גופתו של הנסיך הטרויאני אחר מרכבתו.
ביגונו הגדול מתגנב פְּרִיאַמוֹס מלך טרויה למחנה היוונים בשעת לילה ומתחנן בפני אכילס שישיב לו את גופת בנו. מה שקורה ברגע הספרותי המיוחד הזה מערער על חוקי ההיגיון של המלחמה: שני האויבים המושבעים, הגיבור היווני והמלך הטרויאני הזקן, בוכים יחד על יקיריהם שנפלו. תיאור דרמטי זה מדגיש את האובדן והצער שהם מנת חלקם של שני הצדדים הנלחמים זה בזה.
מגן אַכילס
לאחר מותו של פטרוקלוס ביקש אכילס לחזור להילחם ולנקום את מות חברו, אך כלי נשקו נגזלו מפטרוקלוס המת בידי הטרויאנים. לפיכך ביקשה אמו תָטִיס מאל המלאכה הַפַייסְטוֹס שיכין לו כלי נשק חדשים. המגן החדש שהכין הפייסטוס לאכילס היה יצירת אמנות מרהיבה עליה הוצגו השמיים והאוקיינוס, וביניהם שתי ערים – האחת נתונה במצור וסביבה מתרחשים קרבות, והשנייה שרויה בשלום ובה נערכים טקס נישואין ומשפט. עוד תיאר הפייסטוס על המגן את המרחב הכפרי על שדותיו וכרמיו. המגן שבתערוכה, הוכן במיוחד לתערוכה בידי האמן רניי מזור.
יונה עם עלה של זית
עץ הזית נחשב ביוון העתיקה למתנתה של האלה אַתֵנָה לתושבי העיר אתונה, וזרים של ענפי זית הוענקו למנצחים במשחקים האולימפיים שבמהלכם הושבתו מלחמות. חיבור מפורש בין רעיון השלום לעץ הזית נעשה בעולם הרומי, כשענף הזית הפך לסמלה של אלת השלום פַאקְס. ביטוי נוסף לקשר הרעיוני הזה אפשר למצוא בסיפור על אֵינֶיאָס שניגש אל מלך לַטִיוּם עם ענף זית בידו כאות לכך שפניו לשלום.
היונה נקשרה בעולם העתיק עם אלות יופי ואהבה כמו אישתר המסופוטמית, עשתורת הכנענית, ומאוחר יותר אפרודיטה היוונית וּיָנוּס הרומית. ציפור זו הפכה גם לסמל של האלה הרומית קוֹנקוֹרדְיָה שנקשרה עם שלווה והרמוניה בתוך המשפחה.
בהשראת סיפור המבול המקראי ועולם הדימויים הרומי, יצרה הנצרות את החיבור בין היונה והזית כסמל שלום. היונה השבה אל התיבה עם עלה זית בפיה בישרה את קץ המבול ואת הברית המחודשת בין האדם לאל. בנצרות מסמלת חיונה את רוח הקודש, ובמאה השנייה לספירה מופיעה באמנות הקבורה הנוצרית, בקטקומבות של רומא, יונה עם ענף זית לצד המילה "שלום" ביוונית או בלטינית.
סמל השלום הקדום זכה לחיים חדשים דרך יצירתו של פבלו פיקאסו. בשנת 1949 יצר פיקאסו הדפס של יונה לבנה ששימשה כסמל של ועידת שלום עולמית שנערכה בפריז, ושלוש שנים מאוחר יותר יצר סדרת דימויים של יונים מתעופפות בין ידיים שלובות עבור ועידת שלום אחרת שנערכה בווינה. מאוחר יותר הוסיף פיקאסו ליונה את ענף הזית, וכך החייה את הדימוי הקדום שהפך לסמל השלום המובהק והמוכר ביותר כיום.
להשחית את כלי המשחית
בין כלי הנשק הרבים שהוטמנו בקברים עתיקים לצד בעליהם אפשר למצוא גם חרבות ופגיונות "מומתים". אלו כלי נשק שכופפו במכוון על מנת להוציאם מכלל שימוש, אך קשה לקבוע את הסיבה לכך. נוהג זה של קבורת כלי נשק מכופפים מוכר בכנען וביוון בשלהי האלף השני לפנה"ס.
מחוץ להקשרים של קבורה, שבירת כלי נשק נחשבה במזרח הקרוב הקדום למעשה המסמל תבוסה במלחמה. בחוזים מדיניים של מלכי אשור מופיעות קללות המאיימות בשבירת כלי נשקם של המלכים הכפופים לאשור אם לא ינהגו כראוי. לעומת זאת, בספרות המקראית שבירת כלי נשק מבטאת תקווה לשלום שהאל ישכין בארץ: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קָשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקַצֵץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ (תהלים מו, י). הוצאת כלי נשק מכלל שימוש מופיעה גם בספרי הנביאים, אך במקום שבירתם מדובר על הסבתם לכלים חקלאיים: וְכַתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיהו ב, ד).
כלי נשק שבורים מסמלים גם בעידן המודרני את הכמיהה לקיצן של מלחמות, שכליהן הלכו והשתכללו וזוועותיהן הלכו וגברו במהלך ההיסטוריה האנושית. בסמל האיגוד העולמי נגד מיליטריזם שנוסד בהולנד בתחילת המאה העשרים מופיעות שתי ידיים השוברות רובה, וסמל זה אף הוצב מעל דלת הכניסה ל"מוזיאון נגד המלחמה" שנוסד בברלין בשנת 1925. באחד מציוריו של פבלו פיקאסו מתעופפת יונת השלום מעל ערימת כלי נשק שבורים. לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979, העניק מנחם בגין לאנוואר סאדאת העתק של חרב מגל עתיקה מכופפת עם הקדשה המציינת כי חרב זו כופפה "למען לא תעשה בה עוד מלחמה".
התערוכה שש אחרי המלחמה, תוצג עד פברואר 2027.
חדר ציורי הפרסקו במוזיאון ארצות המקרא בירושלים
לסיום הביקור בתערוכה נכנסנו להכיר ולהתרשם מאחד מאוצרות האמנות העתיקה המיוחדים והנדירים שניתן לראות בישראל. חדר ציורי הפרסקו מציג הצצה יוצאת דופן לאמנות הרומית של התקופה הקלאסית, כפי שהתפתחה בסביבה החברתית והתרבותית של פומפיי לפני התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה.
החדר הוא תערוכה קבועה בתוך מוזיאון ארצות המקרא שבה מוצגים ציורי קיר רומיים מקוריים (פרסקאות) מתקופת העת העתיקה. הציורים הללו אינם העתקים – הם יצירות אמנות מוחלטות שנמצאו בווילות עשירות באזור קמפניה בכלל, ושרידי העיר פומפיי בפרט.
הפרסקאות הללו, ששוחזרו והוצאו בהקפדה רבה על ידי שוחרי אמנות וארכאולוגים, מדגימות את הטכניקה הרומית הקלאסית של ציור על טיח טרי (ציור שנקרא פרסקו), שבו הצבעים חודרים לתוך הטיח עצמו ונשמרים במשך יותר מאלפיים שנה. היצירות מגיעות מאוסף פרטי של ד"ר אלי ובתיה בורובסקי, מייסדי המוזיאון, אשר אספו פריטים נדירים לאורך השנים. בפרט, חלק מהפרסקאות המקוריות הגיעו מאותה הווילה ואף מאותו החדר בפומפיי, מה שהופך אותן לנדירות ולמיוחדות מאוד בארץ.
הפרסקאות בחדר הן עדויות חזותיות מרתקות ל: נופי טבע שכוללים עצים, צמחים וגם נוף אוטופי | סצנות מיתולוגיות | סצנות מחיי היום-יום של האצולה הרומית | דימויים רומנטיים ואפילו ארוטיים.
האופן שבו הפרסקאות מעוצבות מאפשר לנו להרגיש כאילו הגענו לבית הרומי עצמו – נוכח צבעים עשירים, שורות ציור מלאות חיים וחזות אמנותית ישר מהעת העתיקה.
הביקור בחדר פרסקו פתוח לביקור בימים א'–ה' בין השעות 10:00–15:00. הביקור מתאפשר בתיאום מראש בלבד | לתיאום יש לפנות לקופת המוזיאון בטל': 02-5611066
מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים, גבעת רם. מתאים לגילאי 12 ומעלה. מומלץ להגיע למועדי הסיור המודרך שמתקיים כל יום וללא תוספת תשלום. פרטים וכרטיסים: www.blmj.org
הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל
לאחר ביקורינו המאלף במוזיאון ארצות המקרא, עברנו למתחם הסמוך, שאך זה נחנך, ובו מרוכזים אוצרות שנאספו ע"י רשות העתיקות במהלך עשרות שנות פעילות לחשיפה ושימור החיים בארץ ישראל מאז ומעולם.
הקריה היא אחד ממיזמי התרבות והמחקר החשובים שהוקמו בישראל בעשורים האחרונים. מדובר בקמפוס מודרני ומרשים המאחד תחת קורת גג אחת את הגופים המרכזיים העוסקים בחקר עברו של האזור – ובראשם רשות העתיקות, לצד הספרייה הארכאולוגית הגדולה במדינה, מעבדות שימור מתקדמות, אולמות כנסים ומרכזי מבקרים. הביקור במקום הוא רק בתיאום מראש ובסיורים מאורגנים מותאמים לתוכן ולהרכב משתתפי הסיור.
המתחם שנחנך לקהל הרחב זה מכבר, לאחר שנות תכנון ובנייה, בתכנון אדריכלי עכשווי בניצוחו של האדריכל משה סַפְדִּיֶה Moshe Safdie שואב השראה מצורניות של שכבות חפירה ארכאולוגיות. המבנה מדגיש שקיפות, אור טבעי וקשר בין עבודה מחקרית לבין חשיפה לציבור. לראשונה רוכזו במקום אחד מיליוני פריטים ארכאולוגיים שנחשפו בחפירות בכל רחבי הארץ – מתקופות פרהיסטוריות ועד התקופה העות’מאנית.
התחלנו במפלס הכניסה שהוא גם הגג בו מרוכזים מספר פסיפסים שמורים ומרשימים, שהובאו מחפירות ברחבי הארץ רובם מהמאות 3–7 לספירה. הפסיפסים המוצגים כוללים שילוב של סמלים יהודיים, נוצריים ופגאניים. בין הפסיפסים נמצא כאלה מציפורי (הגליל התחתון) עם סצנות מיתולוגיות כגון דיוניסוס וחגיגות יין, דגמים גאומטריים מורכבים ועיטורי בעלי חיים | מבית הכנסת של בית אלפא (עמק בית שאן) נראה את גלגל המזלות עם דמות הליוס במרכז. תיאור עקדת יצחק. מנורה, שופר, לולב ואתרוג | מאשקלון הגיעו פסיפסים מכנסיות ומבני ציבור ביזנטיים עם כתובות הקדשה ביוונית, עיטורי צמחים, סלים וציפורים, מסגרות גאומטריות עדינות ועוד.
עבר פלילי – תערוכה על שוד קברים עתיקים
התחנה הבאה בסיור היתה התערוכה החדשה המספרת את סיפור שוד העתיקות הנפוץ כל כך במחוזותינו. הקברים היהודיים מימי הבית השני עשירים מאוד בממצאים עתיקים, ובהם בעיקר כלי זכוכית, נרות חרס מעוטרים, כלי בישול, תכשיטים וארונות קבורה עשויים מאבן, המכונים גלוסקמות. בארונות אלו השתמשו אך ורק יהודים בימי הבית השני. את הנפטר קברו למשך כשנה בכוך מיוחד ולאחר מכן לוקטו עצמותיו מהכוך והונחו בארון האבן. חלק מהארונות עוטרו בדגמים הנדסיים וצמחיים, על רבים מהם נחקקו שמות הנפטרים, ייחוסם המשפחתי ועיסוקם בימי חייהם. הארונות היפים נושאי הכתובות נמכרים במחיר גבוה בשוק העתיקות.
בשל הביקוש הרב לממצאים מתקופת המקרא, מדי שנה נשדדים עשרות קברים במטרה לחשוף את הממצאים, שהרי מה יותר אותנטי לתייר או לצליין מחוץ לארץ להביא הביתה מביקורו בארץ הקודש, מאשר נר חרס או בקבוקון זכוכית מימי חייו של ישוע. ארונות האבן, ששימשו לליקוט עצמות הנפטרים, חביבים על השודדים, חלקם מעוטרים ונושאי כתובות ומחירם בשוק העתיקות גבוה. השודדים מפזרים את עצמות הנפטרים וגונבים את הארונות. ארונות גדולים וחסרי עיטור מנותצים במערה, לעתים הם משמשים עציצים בבתי אספנים ובבתים של אנשים פרטיים.
איתור פתח הכניסה למערת קבורה קל ואינו מצריך עבודה פיזית רבה. בפתח הקבר מוסרת אבן הגולל והשודד פורץ פנימה ומלקט בקלות את תכולת הקבר מהספסל, מבור העמידה ומהכוכים. קברים מהתקופות הרומית והביזנטית עשירים אף הם בכלי חרס מגוונים, בחפצי זכוכית ובתכשיטים מרהיבים ביופיים. גם קברי שיח' מוסלמיים נפגעים ברחבי הארץ משוד עתיקות. חבורות של מחפשי מטמונים הורסות את מבני הקבר וחופרות תחתיו בחיפוש אחר מטמוני זהב מהתקופה העות'מאנית. הקברים מחוללים ועצמות הנקבר מפוזרות לכל עבר.
בית יוצר לכלי אבן מתקופת בית המקדש השני בירושלים
בית יוצר גדול לכלי אבן מימי בית המקדש השני, אשר ייצר כלים עבור יהודים לפני כ-2,000 שנה, נחשף במערה במורדות המזרחיים של הר הצופים בירושלים, וממצאים שנאספו באתר, מוצגים בתערוכה. במערה שבה פעל בית היוצר, ששכנה בתת הקרקע, התגלו מאות שברי כלי אבן, פסולת ייצור וכלים שלא הושלמו.
חשיפת בית היוצר התאפשרה לאחר שמפקחי היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות זיהו פעילות חשודה באתר העתיקות ראס תמים. בעקבות זיהוי של סימני חפירה טריים וניסיונות לפריצה לתת-הקרקע, החלו המפקחים לבצע מארבים ותצפיות, במטרה לזהות את חוליית שודדי העתיקות וללכוד אותה במהלך ביצוע השוד.
לאחר מעקב ותיעוד, נתפסו באתר בשעת לילה מאוחרת חמישה חשודים בשוד עתיקות, כשברשותם ציוד חפירה רב, ובו גנרטור, כלי חציבה וגלאי מתכות. חלק מהחשודים נתפסו מתחת לפני הקרקע, ואחרים, ששימשו כתצפיתנים ושומרים, נתפסו מעל פני הקרקע.
החשודים נעצרו, נחקרו והודו בחשדות המיוחסים להם. בקרוב יוגש נגדם כתב אישום בגין פגיעה באתר עתיקות וחפירה בלתי חוקית באתר עתיקות – עבירות שהעונש הקבוע לגביהן בחוק הוא עד חמש שנות מאסר. לאחר לכידת החשודים, סרקו מפקחי רשות העתיקות את המערה. לתדהמתם, הם גילו בה את מאות שברים של כלי האבן הייחודיים.
"מפעלים לייצור כלי אבן מתקופת הבית השני בארץ יהודה במחקר הארכאולוגי", אומר ד"ר איתן קליין, סגן מנהל היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות. "באזור הר הצופים התגלה בית יוצר כשנבנתה מנהרת נעמי שמר שבין ירושלים למעלה אדומים, ומפעל נוסף נחשף בכפר חיזמה. אלא שחשיפת בית היוצר כעת חשובה במיוחד, משום שכאן כבר מצטיירת תמונה רחבה של האזור: בנוסף לבתי היוצר, התגלו שלל ממצאים נוספים המתוארכים לימי בית המקדש השני – קברים, מאגרי מים גדולים, מקווה טהרה ומחצבת אבני גיר. מציאת בית היוצר מחזקת את ההערכה שמדובר באתר חשוב ומרכזי המצוי על אם הדרך העתיקה ששימשה את עולי הרגל שהגיעו אל ירושלים ממזרח – מאזור יריחו, עבר הירדן וים המלח. נראה כי הכלים שיוצרו במקום שווקו בחוצות ירושלים לתושבי העיר ולעולי הרגל בימי בית המקדש השני".
ייצור כלי האבן והשימוש בהם, היה ייחודי לאוכלוסייה היהודית באזור ירושלים ויהודה בתקופת בית המקדש השני. מקורות קדומים מתארים מהפכה בתחום הטהרה והטומאה בתקופה זו, שבה הייתה הקפדה רחבה בהלכות טומאה וטהרה שנגעה לכל אדם ואדם – זאת, בשונה מתקופות קדומות יותר, שבהן הטהרה נגעה בעיקר לכוהנים והמשרתים בקודש בעבודת בית המקדש. מקורות חז"ל תיארו תופעה זו בביטוי "פרצה טהרה בישראל" (תוספתא, שבת, א', ז'). בתקופה זו החלו להתקין מקוואות טהרה בבתים פרטיים, בכפרים ובעיירות בערי השדה, לצד מקוואות טהרה גדולים בעיר ירושלים, בסמוך לבית המקדש ולצידי הדרכים העולות לירושלים.
כלי האבן מבית היוצר מוצגים כעת בתערוכה החדשה „עבר פלילי” בקריה הלאומית לארכיאולוגיה של א"י בירושלים. בתערוכה, חושפת רשות העתיקות לראשונה לציבור את עולם שוד העתיקות בישראל והמאבק בו. הסיור המודרך בתערוכה לוקח את המבקרים אל מאחורי הקלעים של המלחמה בשוד העתיקות; באמצעות פריטים מרהיבים שנעקרו מההקשר ההיסטורי שלהם בארץ ובעולם מוצגת שרשרת השוד – מהחפירה הבלתי חוקית ועד לשוק המסחר, האספנות וההברחות. בתערוכה אף נחשפת פעילותה של "משטרת העתיקות" – היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות, הפועלת יום ולילה, בשטח ובחדרי החקירות, כדי לקטוע את השרשרת, להגן על אתרי המורשת ועל הסיפור ההיסטורי של כולנו.
שוד עתיקות בים
בישראל שודדים פועלים גם בים. חלק מהצוללנים נעזרים בגלאי מחכות וחלקם פועלים בקבוצות ונעזרים בציוד סריקה ובציוד מיוחד להרמת הממצאים מהים. למדינת ישראל קו חוף של כ-200 ק"מ הפרוס לאורכה של הארץ, מאזור גבול עזה בדרום עד ראש הנקרה בצפון. שרידים ארכאולוגיים, כגון ספינה מצרית שנמצאה בפירמידה של המלך חופו ומתוארכת סביב שנת 2650 לפסה"נ, מלמדים כי בים התיכון התפתחו קשרי מסחר ימיים החל מתקופת הברונזה הקדומה. חלק מנתיבי השייט חיברו בין מצרים בדרום לשווקים המסחריים באזור צור וצידון בלבנון. חלק מנתיבי השייט עברו לאורך קו החוף לצרכי ניווט ולמסתור במפרצים טבעיים בזמן סערה או בזמן שהים היה גבוה. רבות מהספינות שהפליגו בים התיכון נפגעו ונטרפו בזמן סערות. אם נניח שרק ספינה אחת בלבד אבדה בכל שנה בזמן הפלגה לאורך קו החוף הישראלי לאורך 4500 שנות שייט בים, נוכל להניח שאלפי ספינות טרופות מונחות על קרקעית הים, אל מול חופי מדינת ישראל. ספינה הטובעת על מטענה היא אוצר בלום למחקר הארכאולוגי, ואם זרמי הים לא פיזרו את תכולתה, אפשר יהיה למצוא בה ממצאים ייחודים. ספינה כזו היא מעין קפסולת זמן שהאדם לא פגע בה במהלך השנים. העדר חמצן בקרקעית הים מאפשר השתמרות של ממצאים אורגניים, כגון עץ או גרעיני פרי, שאינם משתמרים ביבשה באקלים הים תיכוני. במעמקי הים, פריטי מתכת וחפצי ברונזה לא מתפרקים וכדים חמימים שנאטמו במקור עדיין יכילו את מה שנארז בתוכם
הספינות הטרופות מושכות שודדים, גם כי ציוד הצלילה התפתח והשתכלל והעומק שאפשר להגיע אליו גדל בזכות סוגים חדשים של תערובות חמצן, למרבה המזל, קרקעית הים בחופי הארץ מכוסה בשכבה עבה של חול, שמקורו באזור הנילוס במצרים. החול שהוסע בזרמי הים במשך שנים שקע והורבד בקו החוף הישראלי. פריצת תעלת סואץ והקמתם של שוברי גלים, מעגנות ונמלים בני זמננו לאורך קו החוף של הארץ שינו את משטר הרבדת החול על קרקעית הים. סערות חורף חזקות מסיעות את החול מהקרקעית וחושפות לעתים מקטעים גדולים ממנה. לאחר הסערה גדל מאוד הסיכוי לחשוף כלי שייט קבוע על קרקעית הים או ממצאים שנשטפו מבלי שייט שהתפרק. צוללנים שודדי עתיקות נוהגים לצאת לים אחרי סערות בכדי לאחר על הקרקעית שנחשפה ממצאים עתיקים.
בתערוכה מוצגים ממצאים מעניינים שניכר בהם ששהו מאות ואלפי שנים על קרקעית הים.
המאבק בתופעת שוד העתיקות והמסחר בהן במדינת ישראל
במדינת ישראל מוכרים כ-30,000 אתרי עתיקות, שבהם טמונים אוצרות בני אלפי שנים, החושפים את התפתחותה של התרבות האנושית שחיה בחבל ארץ זה. רוב אתרי העתיקות בישראל נמצאים בשטחים פתוחים, באתרים שבהם אין שמירה, אין גידור ואין שילוט, ולכן הם נגישים לכל.
מדי שנה שודדים ומחפשי אוצרות פוגעים במאות אתרי עתיקות. הם חופרים באתרים ללא היתר במטרה לחשוף עתיקות יקרות ערך לצורכי מסחר ואספנות. הפגיעה באתרים בלתי הפיכה. אתר עתיקות אינו מתחדש וכל חפירה שאינה מבוקרת משמידה ממצאים היסטוריים ותרבותיים שאותם לא נוכל לשחזר לעולם.
פעולת שודדי העתיקות מדלדלת את משאב העתיקות הלאומי ומוחקת דפים שלמים בהיסטוריה האנושית ובתרבות המקומית. בעוד שאנשי המחקר וכלל הציבור רואים בעתיקות נכסי תרבות יקרי ערך, אחרים סוחרים בהם למען בצע כסף. בישראל פועל שוק עתיקות מפותח, ובו המסחר בעתיקות מותר על פי חוק.
מעבדות שיקום ושחזור
אחד המרכיבים המרשימים בקריה הוא מערך המעבדות לשימור עתיקות. כאן מטופלים ממצאים רגישים כמו מגילות, פסיפסים, כלי חרס, מתכות ופריטי זכוכית. בעת הסיור שלנו ובכלל, הציבור יכול לעיתים לצפות בתהליכי השימור דרך חלונות תצפית, וכך להבין כיצד ממצא עובר ממצב של שבר או גוש אדמה לפריט מתועד ומוגן למחקר ולהצגה.
הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל, קריית המוזיאונים, ירושלים. פרטים והזמנת סיור באתר רשות העתיקות ובטל': 073-3507000
הספרייה הלאומית של ישראל בירושלים
התחנה הבאה הייתה המבנה המרשים שמעבר לכביש בו שוכנת הספרייה הלאומית של ישראל. זה אחד ממוסדות התרבות והמחקר החשובים במדינה, ומשמשת כמרכז ידע לאומי ובין-לאומי. הספרייה הוקמה בשנת 1892 בירושלים העות’מאנית כספריית בני ברית, ובמהלך השנים התפתחה והפכה לספרייה הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל. במשך עשרות שנים פעלה הספרייה בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים בגבעת רם, והמבנה החדש בו ביקרנו נפתח לקהל בשנת 2023.
ייעודה של הספרייה רחב במיוחד: לאסוף, לשמר ולהנגיש את אוצרות הרוח של העם היהודי, של מדינת ישראל ושל תרבויות המזרח התיכון. באוספיה מיליוני ספרים, כתבי יד, מפות, עיתונים, תצלומים, ארכיונים אישיים והקלטות מוזיקה נדירות. בין הפריטים הבולטים ניתן למצוא כתבי יד עתיקים מימי הביניים, ארכיונים של סופרים ומשוררים עבריים, וכן מסמכים היסטוריים מתקופות שונות.
המבנה החדש תוכנן כמרחב פתוח ומואר, המשלב אולמות קריאה שקטים עם אזורי תצוגה, חללי לימוד ואולמות לאירועי תרבות. הספרייה אינה רק מקום למחקר אקדמי. היא מארחת תערוכות, הרצאות, כנסים ואירועי ספרות ומוזיקה הפתוחים לציבור הרחב. כך היא משמשת גשר בין חוקרים, סטודנטים וקהל סקרן המבקש להעמיק בהיסטוריה, בתרבות וביצירה הישראלית והיהודית.
בנוסף, הספרייה משקיעה רבות בדיגיטציה ובהנגשה מקוונת של אוספיה. אלפי מסמכים, עיתונים ותצלומים זמינים כיום באתר האינטרנט שלה, ומאפשרים גישה לחוקרים ולקוראים מכל העולם.
הספרייה הלאומית, רחוב קפלן 1, קריית הממשלה, ירושלים (כניסה נוספת וחניון בתשלום: רחוב רופין 36. פרטים באתר https://www.nli.org.il/he
רחוב האגס ושוק מחנה יהודה בירושלים
רחוב האגס הוא אחד הרחובות הקטנים והסמליים הסמוכים לשוק מחנה יהודה. למרות אורכו הצנוע, יש לו מקום חשוב בזיכרון התרבותי של ירושלים. הרחוב מזוהה במיוחד עם משפחת בנאי הירושלמית, ובו נולד וגדל הזמר והיוצר אהוד בנאי. שירו הידוע “רחוב האגס 1” הפך את המקום למעין אתר עלייה לרגל לחובבי מוזיקה ישראלית, ומנציח את הווי השכונה הירושלמית של שנות ה-50 וה-60 – חצרות משותפות, שכנים קרובים, ריחות בישול ושפה ירושלמית ייחודית.
חזרנו לשוטט בשוק מחנה יהודה שהפך לאחד הסמלים המובהקים של ירושלים המודרנית. הוא נוסד בסוף המאה ה־19 כשוק פתוח לחקלאים מהכפרים שסביב העיר, והפך עם השנים למרכז קולינרי ותוסס. במשך היום פועלים בו דוכני ירקות ופירות, מאפיות ותיקות, חנויות תבלינים, גבינות, בשר ודגים, לצד מעדניות ומאפיות משפחתיות שעוברות מדור לדור.
בשנים האחרונות עבר השוק מהפכה: לצד הדוכנים המסורתיים נפתחו ברים, מסעדות שף ובתי קפה טרנדיים. בשעות הערב משתנה האווירה – התריסים המצוירים נסגרים, המוזיקה עולה והסמטאות הופכות למוקד בילוי צעיר ותוסס. השוק משלב ישן וחדש: פיוטים ירושלמיים וצלילי תפילה לצד קוקטיילים ומטבח עכשווי.
החיבור בין רחוב האגס לשוק מחנה יהודה יוצר מפגש בין נוסטלגיה להווה. מצד אחד סמטה שקטה עם סיפור תרבותי עמוק, ומצד שני שוק חי ופועם שמגלם את הרב-תרבותיות הירושלמית. יחד הם מספרים את סיפורה של עיר שבה עבר והווה שזורים זה בזה בכל צעד.
אנחנו בחרנו לסיים את הביקור בבירת ישראל, בארוחה במסעדת יהודית שמציינת בימים אלה 40 שנים של נשמה ירושלמית
מסעדת יהודית במחנה יהודה
מסעדת יהודית שמציינת בימים אלו 40 שנות פעילות היא סיפור של מוסד קולינרי אינטימי שניצב איתן ברחוב הערמונים 5. יהודית היא הנשמה של המקום ומנצחת על הבישול והשירות, לצד בנה.
מסעדת יהודית הפך מפתיחתו ועד ימים אלו, לאבן שואבת עבור ירושלמים ותיירים כאחד, ומציע חוויה המשלבת אינטימיות נדירה עם שפע ישראלי אמיתי והרבה מאוד נשמה. מאז שנת 1986 ועד ימינו, מדי בוקר, יהודית יחזקאל דואגת לאיכות המצרכים וחומרי הגלם של היום: הירקות לסלטים והבשרים לעיקריות, ישירות מדוכני השוק הסמוך – שוק מחנה יהודה. טריות זו היא חלק חשוב וסוד הקסם של המקום: טריות, איכות ונשמה שמושקעת באוכל, מורגשים בכל ביס, בתוספת האווירה במקום שהיא משפחתית וחמה. הטאבון שנמצא בכניסה מעלה ניחוח עם הלאפות שנאפות בו ומזמינים את הסועדים להתמסר לחוויה.
הגענו בשעת צוהריים כשהמקום היה מלא עד אפס מקום. מייד כשהתיישבנו נפרסו הסלטים שמילאו בצלוחיות הקטנות את כל מרחב השולחן שלנו ומיד הגיע לאפה ישר מהתנור שנוכל להתחיל בחגיגה עד שנבחר את המנה העיקרית. הובטח לנו שגם לצמחוני יהיה מה לאכול ולא אצא רעב מהמקום שלא לומר שלקרניבורית יהיה מבחר הצעות.
כל סועד.ת נהנה משפע הכולל מנה בשרית לבחירה, לצד לאפות חמות, מבחר עשיר של סלטי הבית ו-2 תוספות המוגשות למרכז השולחן. בנוסף יש למסעדה גם אשנב לקבלת מנות Take Away כמו הקבב של יהודית בלאפה (40 שקלים) שהיא מנת הדגל המיתולוגית, עבודת יד מלאה בנשמה | קאדה בשרי (40 שקלים) שזה מאפה כורדי על גחלים במילוי בשר בקר | חומוס בשר (40 שקלים) – חומוס ביתי המוכן מדי יום במקום ועוד.
התפריט ליושבים במסעדה כולל מגוון עקריות: שני שיפודי שקדי עגל חלוויאת (178 שקלים) – נתח מובחר ועסיסי לצריבה מושלמת | שני שיפודי מולארד חזה אווז (144 שקלים) שמציעים טעם עמוק ויוקרתי מהתפריט המיוחד | שני שיפודי נתח קצבים רוט פלאש (144 שקלים): חווית טעמים עזים לחובבי בשר אמיתיים | שני שיפודי קבב (88 שקלים) שנחשבים למנת הדגל של יהודית.
הצלחנו לשמוע מיהודית, בין הגשת מנה אחת לכוס בירה, מעט על סיפור חייה במקום. 40 שנות עשייה עם כל הלב, בשקט ובלי רעש וצלצולים, קהל הסועדים של יהודית תמיד חוזר. ההתרשמות שלנו ש-40 שנות שירות קולינרי הם רק ההתחלה.
המסעדה כשרה ופועלת בימים ראשון – רביעי 12-22 ובחמישי 12-24. הערמונים 5, שוק מחנה יהודה, ירושלים. פרטים באתר…
