טיול יומי בעיר העתיקה של באר-שבע עם היסטוריה של העיר המתוכננת היחידה שהעות'מניים בנו במחוזותינו ||| טיול בין גן רמז למדרחוב קק"ל עם הרבה היסטוריה ועם תערוכות חדשות ||| מתחילים בין הפסלים בגן רמז, ממשיכים במוזיאון שבמסגד ואח"כ התנחתה בקפה פטפוט ||| ממשיכים לבית הסראיה הוא המוזיאון לאמנות ומשם למדרחוב של באר-שבע ולסיום קבבים וסלטים אצל משפחת אמונה ||| כל הפרטים והמסלול בהמשך…
באר שבע – העיר העתיקה
העיר של ימינו נבנתה כדי לשמש כמרכז מנהלי על ידי הממשל העות'מאני לטובת הבדואים בתחילת המאה ה-20 וקיבלה את השם ביר אל-סאבי כלומר באר השבעה. ביוני 1899, הורתה הממשלה העות'מאנית על הקמת נפת באר שבע של מחוז ירושלים, כאשר באר שבע תהייה בירת המחוז. הביצוע הופקד בידי לשכה מיוחדת של משרד הפנים. הנוכחות של הבריטים במצרים וסיני, הוביל לצורך מצד העות'מאנים לבסס את אחיזתם בדרום א"י-פלסטין. כמו כן, היה רצון עות'מאני לעודד את הבדואים לעבור להתיישבות קבע שתביא כמובן גם להכנסות מיסים לממשל. המושל הראשון – קיימאקאם אסמאעיל כמאל ביי, התגורר באוהל שהושאל על ידי השיח' המקומי עד לבניית בית הממשלה – בניין הסראיה. נוסע שביקר בבאר שבע במאי 1900 מצא רק חורבה, חאן אבן בן שתי קומות וכמה אוהלים. בתחילת 1901 היו שם צריפים עם חיל מצב קטן וכן מבנים אחרים. עד שנת 1907 היה שם כפר גדול, עמדה צבאית, מעון המושל ומסגד גדול. האוכלוסייה גדלה מ-300 בשנת 1902 ל-800 בשנת 1911, ובשנת 1914 התגוררו 1,000 איש ב-200 בתים. רוב התושבים באותה תקופה היו ערבים מחברון ומאזור עזה, אם כי גם יהודים החלו להתיישב בעיר. בדואים רבים נטשו את חייהם הנוודים ובנו בתים בבאר שבע. תוכנית לעיר בצורת שתי וערב של רחובות, תוכננה בין היתר ע"י אדריכלים שוויצרי וגרמני, והתכנון ניכר בעיר העתיקה של באר שבע עד ימינו.
הסראיה – בית המושל אז והיום
בניין הסראיה Saraya של באר שבע היה בית האבן הראשון בעיר והוקם בשנת 1901. כאן גר ומכאן משל הנציג העות'מני העליון של העיר והמחוז. בצומת הראשי הקרוב לבניין עברה הדרך מחברון לעזה, לנגב ולסיני. לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקר הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל בעיר וגר במבנה המושל הבריטי, ובשנת 1923 נערכה בחצר קבלת פנים מיוחדת לכבוד ביקורו של הנציב סמואל לרגל חנוכת בית הקברות הבריטי בעיר. בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, הבניין נשרף בחלקו וגג הרעפים שהובאו במיוחד ממרסיי, הוחלף בגג בטון שמשמש עד היום. בימי המנדט הבריטי פעלו במקום מטה המשטרה, בית המשפט ובית הדין השבטי הבדווי.
בקרבות 1948 נכבשה באר שבע על ידי צה״ל כאשר הבניין שימש עמדת שליטה של הצבא המצרי. לאחר הקרבות העיר העתיקה עברה לשליטת ישראל ובית הסראיה הפך לנכס של המדינה וצה"ל השתמש במבנה תחילה. עם הקמת מועצת העירייה הראשונה בראשות דוד טוביהו, הוסב בית המגורים הדו-קומתי של המושל הטורקי לשעבר למשכנם הרשמי של משרדי העירייה. המשרדים פעלו במבנה זה עד אשר נחנך בניין עיריית באר שבע המודרני בשנת 1972. היום המבנה הוא משכנו של מוזיאון הנגב לאמנות וגם גג הרעפים הוחזר לבניין, כמו בימי העות'מאניים.
משטרת הטגרט Tegart הבריטית
מעבר לרחוב העצמאות מערבית למתחם מוזיאון הנגב לאמנות, נמצא מתחם בו ממוקמת משטרת באר-שבע ופיקוד דרום, שנמצאים בתהליך הוצאתם מלב העיר העתיקה ושדרוג המתחם למגורים, מסחר ובילוי. המבנה הבולט במתחם הוא מבנה שהוא אחד מרשת מצודות שנבנו בידי הבריטים לאחר מאורעות 1936-1939 כמעוזי ביטחון למגורי השוטרים ומוסדות הממשל הבריטי. המבנה נקרא על שם המהנדס צ'רלס טיגרט, שהובא לארץ מהודו להמליץ על דרכי תגובה למאורעות. הבנייה נסתיימה בשנת 1941 וכללה בחצר הדרומית אורוות סוסים למשטרת הפרשים. 55 מצודות טיגרט נפרסו בארץ, המפורסמות שביניהן: משטרת לטרון, מצודת יואב, משטרת בית גוברין, מצודת כ"ח ועוד.
המסגד הוא המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח
בסמוך לבניין הסראיה נמצא בולט המסגד שנקרא בדרך כלל המסגד הגדול של באר שבע, או בערבית אל-מסג’ד אל-כביר. המסגד הוקם בשנת 1906 ושימש כמרכז דתי עבור פקידי הממשל העות'מאני והאוכלוסייה המוסלמית והבדואית באזור. עד מלחמת העצמאות ושחרור באר-שבע, היה המסגד פעיל, ואחרי כיבוש באר שבע במלחמת העצמאות המסגד הפסיק לפעול כמקום תפילה. כיום המבנה משומר ונחשב אתר היסטורי והוא חלק ממערך המוזיאונים של העיר העתיקה ובו שוכן המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, בבאר-שבע.
תחילת המסלול בגן רמז – באר שבע
גן רמז באר שבע הוא אחד הגנים הציבוריים הוותיקים והחשובים בעיר העתיקה של באר שבע, והוא נחשב היום גם לגן פסלים ואתר היסטורי מרכזי. הגן נמצא מהמשך למתחם הסראיה והמסגד. הגן נקרא על שם דוד רמז, מראשי תנועת העבודה ושר התחבורה הראשון בישראל.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בשטח זה פעל בית חולים צבאי לחיילים אוסטרים, גרמנים ועות’מאנים. לאחר הכיבוש הבריטי, המקום שימש כבית חולים שדה לחיילי אנז"ק. עם השנים הפך לשטח ירוק עירוני ובשנת 2016 החלו עבודות שיפוץ רחבות ובמהלך העבודות התגלתה באר עתיקה בעומק כ־35 מטר. הבאר שומרה והפכה לאטרקציה עם כיסוי זכוכית. כיום זהו גם גן אמנות ופסלים פתוח ומוצגים בו פסלים של אמנים ישראלים וחלק מהפסלים עוסקים בזיכרון, שואה, טבע וחברה והגן הוא חלק ממתחם התרבות של העיר העתיקה. בגן מוצב אוסף פסלים ציבוריים שהוצבו במסגרת פרויקט עירוני.
להלן מסלול סיור מומלץ בגן רמז (כ-30–45 דקות) כאשר שער הכניסה מכיוון רחוב הדסה פינת שמחוני והמסלול מגיע למסגד. ואלה הפסלים שתראו במסלול זה:
- ל"ו הצדיקים של שלמה זלינגר – אחד הפסלים המרשימים בגן. זלינגר, ניצול שואה וחתן פרס ישראל, מרבה לעסוק בזיכרון, רוחניות ותקווה.
- האסירה של שלמה זלינגר – פסל נוסף של זלינגר הנמצא בקרבת הראשון. מומלץ להשוות בין שתי היצירות ולבחון את השימוש שלו באבן ובצורות אנושיות מופשטות.
- החיים של שלמה זלינגר – הוא היצירה השלישית של זלינגר בגן. שלוש היצירות יחד יוצרות מעין "אשכול זלינגר"
- תקומה (הפרש) של אחמד כנעאן – אחת היצירות הבולטות ביותר במתחם. דמות הפרש יוצרת חיבור מעניין בין תרבות הבדואים, המרחב המדברי והרעיון של התחדשות
- הבאר ההיסטורית – במרכז הגן נמצאת באר עתיקה שנחשפה במהלך עבודות השיקום. כדאי לעצור כאן לכמה דקות ולהביט גם לעבר מבני השלטון העות'מאניים שמסביב
- מול אבי של צביקה לחמן – פסל מרגש העוסק בזיכרון ובקשר בין דורות. זהו אחד הפסלים שמזמינים התבוננות ממספר זוויות.
- ללא כותרת של ברני פינק – יצירה מופשטת יחסית, המדגישה מסה, חלל ואיזון.
- פרח ושני עלים של נועם רבינוביץ – פסל בעל אופי אורגני יותר, המכניס אל הגן אלמנטים של צמיחה וטבע.
- חיטה בברלין של אילן אוורבוך – יצירה העוסקת בזיכרון, תרבות ומפגש בין מקומות וזהויות. אחת היצירות המסקרנות ביותר מבחינה רעיונית בגן
- בוגנוויליה של דב הלר – התחנה האחרונה בסיור. יצירה צבעונית ואופטימית יחסית, שמתחברת לצמחייה בגן.
מכאן תצאו באחד השערים בצדדיים ותלכו למתחם הפתוח בו נמצא המסגד הגדול של באר שבע – כיום המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, הסראיה בו נמצא מוזיאון הנגב לאמנות ועגלת הקפה פטפוט.
תערוכות במתחם האמנות של באר-שבע
מתחם המוזיאונים באר שבע מציג ארבע תערוכות חדשות בשני המוזיאונים הפועלים בו: במוזיאון הנגב לאמנות מוצגות שלוש תערוכות שבמרכזן היחסים שבין טבע, נוף ואדם: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ' מתחילת שנות ה-60, ציוריו של אבישי פלטק מהשנים האחרונות ומיצב הווידאו של אנה פרומצ'נקו, היוצרים יחד מהלך רחב של התבוננות — מן הנוף ככוח ראשוני, דרך הנוף כזירה תיאטרלית, רגשית ואנושית, ועד הנוף כמרחב של השתהות וזיכרון. במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח תוצג התערוכה "מים חיים", הבוחנת את מקומם של המים בתרבות, בדת ובחברה המוסלמית — כחומר יומיומי החיוני לקיום וכמטאפורה רבת־פנים של טהרה, שפע וידע.
נופים פתאומיים: ציורי המדבר של צבי מאירוביץ'
התערוכה נופים פתאומיים, המוקדשת לציורי המִדְבָּר של האמן צבי מאירוביץ' (1911–1974), איש קבוצת אפקים חדשים ומאבות ההפשטה בציור הישראלי. ציורי המדבר של מאירוביץ', אשר כונו בפיו "נופי סדום", הם פרק יצירה אשר נחשב לאחת מפסגות אמנותו. הציורים נוצרו בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, בזמן ביקוריו של האמן במדבר, בעיקר באזור מצפה רמון וסביבת ים המלח. ואמנם, מאפייני המקום מצאו ביטוי בפלטת הצבעים של ציורים אלה, שכללה: אדום (אדמה, אֱדוֹם), לבן (מלח, רוח), אוֹכֶּר־חום (חול, חום חמסין, אור), שחור (צל) וסגולים וירוקים (מינרלים, ברזל מחומצן).
כאן, אל מול המראות ההיוליים של המדבר, הגיע מאירוביץ' אל דרגת ההפשטה הגבוהה ביותר שציוריו ידעו עד אז, כפי שתיאר במילותיו: "אני כאן מצייר טבע. כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום.." חוויית המדבר והתבוננות בתכונות היש והאין של הטבע, שימשו אפוא את מאירוביץ' כמקפצה אל עבר דרגת הפשטה גבוהה יותר מבעבר, ולא פחות מכך, למימוש משאלתו למזג בין ערכיו האוניברסליים של הציור המופשט לבין הערכים הלוקליים של מראה המקום.
תיאטרון הטבע של אבישי פלטק
תערוכה מוזיאלית ראשונה לאבישי פלטק מציגה מבט מקיף על הנוף המקומי כמרחב תיאטרלי וחי. פלטק הוא צייר נוף, אך בציוריו הנוף אינו נפתח אל האופק הרחוק, אלא מתקרב אל הצופה ומופיע כמעט כדמות. פרח, שיח, עץ, שורת עצים, דחליל, חיית בר, מבנה או פנס — אלה הם גיבורי ציוריו, כאילו היה הנוף דמות והאמן היה צייר דיוקנאות.
בציוריו הנדיבים והמסוגננים ממיר פלטק את תנוחות הטבע לתכונות אנושיות: מחוות, חילופי מבטים ומבעים רגשיים. המזיגה בין אנרגיית החי לבין ממלכת הצומח יוצרת מערכת יחסים אינטימית בין האדם לטבע, ומתוכה נרקמת דרמה — מעין "תיאטרון טבע". יצירתו של פלטק מזכירה בשלל צורות את יחסינו המורכבים עם הנוף, ואת חוויותיו מן השנים האחרונות בין שתי פריפריות: ביתו בקיבוץ כברי, שממנו נאלץ להתפנות, והנגב, שבו התחילה המלחמה. במקביל, התערוכה מאתגרת את התפיסות הרווחות של הנוף המקומי באמצעות האנשתו. פלטק בורא טבע הנתפס כישות סובייקטיבית, יחידאית, נוכחת, ערה וחיה — נוף תיאטרלי שממזג מציאות ודמיון. האמן אינו מציע טבע כמפלט או כקישוט, אלא כישות. בתיאטרון הטבע של אבישי פלטק אין תפאורה ניטרלית, אלא נוכחות חיה עם מחוות, מצבים ומצבי תודעה משלה. הנוף חדל מלהיות רקע והופך למפגש אנושי.
אנה פרומצ'נקו: באר המשאלות
באר המשאלות מציגה מיצב המשלב וידאו, סאונד ופיסול, ובמרכזו דימוי הבאר — דימוי הנטוע עמוק במסורת המקראית ובמרחב הארץ-ישראלי. הבאר היא נקודת מפגש בין צורך קיומי למשמעות סמלית: כמקור מים היא מקור חיים, אך היא גם מגלמת את תלות האדם בטבע ואת שבריריות הקיום. ייבושה, סתימתה או הרעלתה הם איום ממשי, במיוחד במרחב המדברי.
כחלל עמוק ונסתר, הבאר עלולה להפוך גם לבור של נפילה, לכידה ומוות, ובה בעת היא מייצגת מרחב פנימי של זיכרון, תת־מודע ורבדי נפש חבויים. מתוך כפל הפנים הזה חוזר בתרבויות שונות הרעיון של "באר משאלות" — מעין שער מטפיזי של תקווה, אמונה וקסם, שבו האדם משליך את כמיהותיו ותפילותיו אל מעבר לנראה ולעכשווי. במיצב של פרומצ'נקו מוצבת הבאר כאובייקט פיסולי על רצפת המוזיאון. עבודת הווידאו המשולבת בין אבני הבאר יוצרת אשליה של מים העולים ויורדים באיטיות, בקצב המזכיר נשימה. לצד הבאר מוצב ספסל אבן, המזמין את המבקרים לשבת, להאט ולשהות בחוויה. ניתוקה של הבאר מהקשר של שימוש ותועלת מאפשר לה לפעול כמרחב של הרהור: היא אינה עוד יעד לבקשת משאלה, אלא אתר טעון שבו התנועה בין התמלאות להתמעטות מדגישה את המתח שבין תקווה לאובדן ובין נוכחות להיעלמות — כפי שמביעה אחת משורות השיר הנשמעות בלחישה ברקע: "מֵרֹב מַיִם / לֹא רוֹאִים אֶת הַמַּיִם".
מים חיים
תערוכה חדשה הבוחנת את מקומם הייחודי של המים בתרבות המוסלמית — מחומר גלם יומיומי החיוני לקיום, ועד סמל רב־עוצמה של טהרה, פריון, שפע וידע. באמצעות 14 חפצי עילית נדירים, מציעה התערוכה מבט רחב על האופן שבו מים שוזרים יחד קודש וחול, גוף ונפש, חיי יום־יום ותרבות חצר, ומשמשים נקודת מוצא לדיון בזהות, מרחב, משאבים וקיום משותף.
למים שמור מקום של כבוד במסורת המוסלמית. בקוראן הם מתוארים כמקור כל היצורים החיים, ומיוחסות להם סגולות של טהרה, ריפוי וניקיון. הם מופיעים כמוטיב מרכזי גם בפולקלור ובזרמים האזוטריים, כסמל לידע נשגב וליחסי הגומלין בין הגוף לנפש: כשם שהמים חיוניים לקיום הגשמי, כך הידע חיוני לקיומה של הנפש.
התערוכה "מים חיים" יוצאת מן ההוד והפשטות הגלומים במים — חומר יומיומי חיוני ומטאפורה רבת־פנים — ופורשת דרכם התבוננות מעמיקה בתרבות, בדת ובחברה המוסלמית. בתערוכה מוצגים 14 פריטים ייחודיים מאוספי מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון האסלאם יד מאיר, ובהם כתבי יד וחפצי עילית שמקורם בתקופות ובאזורים שונים ברחבי העולם המוסלמי. יחד הם ממחישים כיצד לאורך הדורות היו המים סמל לפריון, שפע והצלחה, הן בתרבות החצר והן בחיי היום־יום.
מעמדם המיוחד של המים בתרבות המוסלמית הושפע במידה רבה מתיאורי גן העדן בקוראן ובפרשנויות השונות לו, שבהם מקורות המים משולים לפנינים ולאבנים טובות המנצנצות ככוכבים בשמי הלילה. בתיאורים אלה, המים אינם רק מרכיב נופי, אלא יסוד חיוני המעצב ומקיים את הגן כולו ומזין את שפע הצמחים ובעלי החיים שבו בחסדי האל. בהשראתם, גם בגנים המלכותיים הפכו בריכות, מזרקות ותעלות נוי לאמצעי מרכזי בארגון המרחב, ושימשו מוקד להתכנסות, אירוח, חגיגות ואירועי חצר. חיוניותם של המים לגוף ולנפש מסבירה גם את מקומם המרכזי במרחב הציבורי. הקמת מתקני שתייה ציבוריים וחלוקת מים לכל דורש נתפסו כסמל לנדיבות השליט ולשגשוג חברתי. מנהג זה, המוכר באזורנו כבר מן התקופה הממלוכית, נעשה לאחד ממאפייני המרחב הציבורי גם בתקופה העות׳מאנית. מתקני השתייה והטהרה שהוצבו בכניסה למסגדים ובצמתים מרכזיים — בדומה לבארות ולבורות המים בעבר — היו ועודם אבן שואבת עבור הקהילות החיות סביבם.
החיבור בין נושא התערוכה לחלל המוזיאון מבקש להדהד את התפקיד שמילאו המים במרחב הקהילתי והציבורי, ולהפוך גם את התערוכה עצמה למקום מפגש פתוח ונדיב — כזה המזמין התבוננות, חילופי דעות ושיח משותף.
מוזיאון הנגב לאמנות פרטים באתר www.negev-museum.org.il | מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח פרטים באתר https://ine-museum.org.il/. פתוח כל יום 10-14 וביום רביעי גם 16-19.
פטפוט Pitput באר שבע מאז 1986
פטפוט היה במשך שנים רבות מאז נפתח אי שם בשנת 1986, אחד ממוסדות הבילוי המוכרים ביותר בבאר שבע. בתקופה שבה היצע בתי הקפה והמסעדות בעיר היה מצומצם יחסית, פטפוט הצליח ליצור שילוב של בית קפה, בר ומסעדה באווירה לא פורמלית. רבים מתושבי העיר, סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון ואנשי עסקים מקומיים קבעו בו פגישות, ארוחות בוקר ובילויי ערב. הסניף המפורסם ביותר פעל במתחם BIG בבאר שבע, שם הוצע תפריט רחב של ארוחות בוקר, דגים, בשרים, פסטות וקינוחים, והיה פתוח שעות ארוכות, כולל בסופי שבוע. במשך קרוב לשני עשורים הוא נחשב לאחד ממקומות המפגש הידועים בבאר-שבע. עם השנים השתנתה סצנת המסעדות בבאר שבע. נפתחו מתחמי בילוי חדשים בעיר העתיקה, בפארק ההייטק ובשכונות החדשות, והתחרות גדלה משמעותית. בשלב מסוים חדל סניף ביג לפעול, והשם "פטפוט" עבר להתגלגל למיזם קטן וצנוע יותר.
לאחרונה נפתחה עגלת קפה עם השם המיתולוגי – פטפוט. מתחם עגלת הקפה נמצא בחזית מתחם המוזיאונים של באר שבע. המקום פועל כבית קפה קטן המשרת את מבקרי המוזיאונים, המטיילים בעיר העתיקה ועוברי האורח.
המקום מציע מגוון מאפים, טוסטים, כריכים, קפה, שתייה חמה וקרה ומסביב הרבה מקומות ישיבה. פטפוט במוזיאון פתוח ימים שני-שישי 9-17. פרטים https://www.instagram.com/pitput.truck/
מדרחוב באר שבע
מדרחוב קק"ל הוא הרחוב ההיסטורי החשוב ביותר בעיר העתיקה של באר שבע, ואפשר לומר שהוא "עמוד השדרה" שסביבו התפתחה העיר העות'מאנית המודרנית בתחילת המאה ה־20. רוחב הרחוב הוא 20 מטרים, הרבה יותר משאר הרחובות בעות'מניים של באר-שבע. עם הקמתו הוא כונה רחוב עשרים המטרים, והוא חיבר בין אזור הבארות בדרום לבין מתחם השלטון העות'מאני בצפון, שבו שכנו הסראייה, בית המושל והמסגד הגדול. חלק מהמדרחוב מקורה על מנת לתת צל להולכי הרגל אבל רוב הרחוב הוא פתוח לאור ושמש שבקיץ יוקדת.
קבב אמונה
לסיום הלכנו לקבב אמונה, שהוא אחד המוסדות הקולינריים המפורסמים והוותיקים ביותר בבאר שבע, ואצל רבים הוא נחשב לסמל של המטבח הבאר-שבעי הוותיק. הסיפור מתחיל בסוף שנת 1958, כאשר שמעון אמונה, עולה מאיראן, פתח שיפודיה קטנה עם מנגל וכמה שולחנות בלבד. אמונה הגיע למתכון ייחודי לקבב, שהפך במהרה לשם דבר בדרום בכלל ובבאר-שבע בפרט. יש לזכור שבאותם ימים באר שבע הייתה עיר קטנה יחסית, והעיר העתיקה הייתה המרכז המסחרי והחברתי שלה. שמעון היה מוכר בעיר בכינוי שמעון קבבי, והקבב שלו נחשב למשהו ייחודי – קטן יחסית, עסיסי מאוד, וצלוי על גחלים בשיטה מסורתית. לפי פרסומים שונים, המתכון נשמר בסוד במשך עשרות שנים והועבר בתוך המשפחה בלבד, כאשר היום מפעילים את המסעדה הדור השלישי של משפחת אמונה. כאשר קבב אמונה נפתח, העיר העתיקה הייתה לב החיים של באר שבע. סביב המסעדה פעלו בתי מלאכה, חנויות, שוק עירוני ותחנת האוטובוסים המרכזית הישנה. פועלים, נהגים, חיילים ואנשי עסקים היו מגיעים לאכול במקום, והמסעדה הפכה לנקודת מפגש מוכרת לכל מי שעבר באזור. מעניין לציין שכיום, כאשר מטיילים בעיר העתיקה של באר שבע, אפשר עדיין לראות סביב המסעדה מבנים מתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, כך שביקור בקבב אמונה הוא גם מפגש עם חלק מההיסטוריה העירונית של באר שבע.
קבב אמונה, קק"ל 58, באר שבע. טל': 08-6278865
