טיול בדרום הרחוק של עוטף עזה עם סיפורים של התיישבות, אסון אוקטובר ובעיקר תקווה ותקומה ||| התחלה בכרם שלום עם תקווה של דו קיום חילוניים ודתיים בקהילה על גבול עזה ומצרים ||| אנדרטה שהוקמה לכבוד ולזכר כיבוש עזה וצפון סיני במלחמת ששת הימים שהפכה לסמל ההתנתקות והמחאה ||| סיפורו של קיבוץ קטן ואינטימי שספג הכי הרבה בטבח של אוקטובר 2023 ומתוכו צומח יקב פאוקר ||| סיום במוזיאון לגיל הרך והעתיד של שדרות ||| כל הפרטים והמסלול בהמשך…
קיבוץ כרם שלום
כשנוסעים דרומה לישוב הכי מערבי בישראל, בקצה כביש 232 נמצא אחד היישובים המיוחדים והמורכבים בתולדות ההתיישבות בישראל. הוא שוכן בנגב המערבי, בנקודת המפגש בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. במשך עשרות שנים היה הקיבוץ סמל לחלוציות, להתיישבות בגבול ולחתירה לדו-קיום ולשלום, אך גם התמודד עם קשיים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים, כולל נטישה ושבר חברתי.
הכול התחיל ב-13 ביוני 1956 עת הוקמה היאחזות נח"ל בשם כרם אבשלום, על שמו של אבשלום פיינברג מאנשי מחתרת ניל"י, שנרצח באזור במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולימים נמצא מקום קבורתו בחולות רפיח.
גרעיני הנח"ל הראשונים היו חובשי כפה בני הצופים הדתיים ובני עקיבא, אבל בשנת 1957 עברה האחריות לגרעיני השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. כבר מראשית דרכו סבל המקום מירי ומחדירות פדאיון מגבול רצועת עזה, שהייתה אז בשליטת מצרים. החיים במקום התנהלו תחת איום מתמיד, וחברי ההיאחזות שילבו עבודת אדמה עם שמירה וביטחון. במהלך ימי מלחמת ששת הימים הופגזה כרם שלום במשך כמעט יממה, ללא שהיו נפגעים אבל אח"כ השתנה המצב הביטחוני באזור משמעותית.
בשנת 1968 הפכה היאחזות הנח"ל כרם שלום לקיבוץ אזרחי. במשך השנים הצטרפו אליו גרעיני התיישבות נוספים, והמוסדות המיישבים השקיעו בפיתוחו. למרות תנאי האקלים הקשים והמרחק ממרכז הארץ, הצליחו חברי הקיבוץ לפתח חקלאות מודרנית שכללה גידולי שדה, תפוחי אדמה, גזר ובצל, חממות ירקות, רפת ולולים בתקופות שונות.
כרם שלום התפרסם גם בזכות השקפת העולם של רבים מחבריו. רבים מהם השתייכו לשמאל הציוני והאמינו בעתיד של שלום עם הפלסטינים ועם מצרים. במשך השנים פעלו חלק מהחברים למען דו-קיום, קיימו קשרים עם יישובים שכנים ברצועת עזה, והביעו תמיכה בפתרונות מדיניים לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לאחר פינוי חבל ימית הוקמו באזור כרם שלום ישובים רבים של מפוני החבל והאזור זכה לכינוי פתחת שלום.
בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 נקלע הקיבוץ למשבר עם עזיבה גדולה וירידה משמעותית במספר החברים, שהובילה לקשיים כלכליים והתרחקות של צעירים או משפחות חדשות, מרצון להצטרף לקיבוץ. בשנת 1995 למעשה התפרק הקיבוץ במתכונתו הישנה, ורוב חבריו עזבו. במשך שנים התגוררו בו רק מעט משפחות שהיו שריד של קיבוץ, והיה חשש ממשי לסגירתו.
כרם שלום החדשה
בתחילת שנות ה-2000 החל תהליך של שיקום. נקלטו משפחות חדשות, ובהמשך הגיע גם גרעין של משפחות דתיות-לאומיות, שחיו לצד התושבים החילונים. כך נוצר מודל ייחודי של קיבוץ משותף, שבו דתיים וחילונים מנהלים קהילה אחת תוך שיתוף פעולה וכבוד הדדי. במודל זה הוחלט שבכרם שלום יחיו שליש דתיים ושני שליש חילוניים שגם מתרחצים בבריכה ונוסעים בשבת וחג. לצד המודל הייחודי של הקיבוץ ודו קיום חילוני-דתי, הקיבוץ היה חלק מעוטף עזה שחיים בצל הגבול ותחת איום ביטחוני כולל ירי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה, ריצה למקלטים בהתרעות צבע אדום וכו'. חומת בטון הוקמה סביב הישוב בצד הדרומי ומערבי שנתנו לתושבים תחושת ביטחון שאכזבה באוקטובר 2023.
היום כרם שלום הוא קיבוץ מעורב ייחודי – שליש דתי ושני שליש חילוני – שחיים יחד בהרמוניה. האחדות הזו, שנבנתה לאורך העשור האחרון עמדה במבחן של בוקר7 אוקטובר 2023, בו 9 חברי כיתת הכוננות עם 5 חיילי סדיר הצליחו להדוף המוני נוחבות שלמרות יתרונם המספרי הגדול של המחבלים, הצליחו כיתת הכוננות של הקיבוץ ולוחמי צה"ל למנוע טבח בתושבי הקיבוץ. כיתת הכוננות ניהלה קרב עיקש מול המחבלים במשך כשש שעות. במהלך הקרב הצליחו הלוחמים לפגוע במחבלים רבים ולעכב את חדירתם לעומק הקיבוץ, וזאת במחיר חייהם של 2 חברי כיתת הכוננות: ישראל עמיחי ויצן וידידיה משה רזיאל.
נכון להיום בכרם שלום מתגוררות כ-66 משפחות (מהן 11 משפחות דתיות) שמונות יותר מ-200 תושבים.
בביקור בקיבוץ נסענו לאורך חומת ההגנה שמקיפה את הקיבוץ ונפגשנו בסוכת כינוס שם שמענו את סיפורו של הישוב המיוחד הזה. סמוך לסוכת המפגש עלינו למרפסת הצצה הפונה לעבר מעבר כרם שלום – השער הכלכלי לרצועת עזה.
לתיאום ביקור בקיבוץ יש לפנות באתר https://keremshalom.co.il/contact
אנדרטת אוגדת הפלדה
ביציאה מהקיבוץ ולפני מושב יתד, בצידו המזרחי של כביש 232 נצבת אנדרטת הנצחה מרשימה, שקשורה לסיפור של פתחת רפיח, חבל ימית, פינוי סיני וההתיישבות מחדש בפתחת שלום.
אוגדת הפלדה היא אוגדה 84, שהייתה אחת האוגדות המרכזיות של צה"ל במלחמת ששת הימים ומפקדה היה האלוף ישראל טל (טליק), ממעצבי תורת השריון של צה"ל ולימים מפתח טנק המרכבה. המשימה של 84 הייתה להבקיע את מערכי הצבא המצרי המבוצר בפתחת רפיח, ולאחר מכן להמשיך מערבה אל צפון סיני, אל-עריש בואכה תעלת סואץ. בקרבות אלה נפלו 123 מחיילי האוגדה, שהם מונצחים באנדרטה.
האנדרטה המקורית, בעיצובו של האדריכל ישראל גודוביץ, הוקמה בשנת 1977 בשטח העיר ימית, שהייתה העיר המרכזית בחבל ימית. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים והחלטת ישראל לפנות את חבל ימית בשנת 1982, הוחלט להעתיק את האנדרטה ולבנות אותה מחדש בחבל שלום אליו פונו רבים מתושבי חבל ימית.
האנדרטה היא פסל סביבתי גדול המשתרע על 15 דונם, והיא בנויה סביב מגדל בגובה 25 מטרים. המגדל מורכב מחמישה חצאי גליל המזכירים עמודים או להבות. על קירותיו מופיעים פסוקים הקשורים לדימוי של "עמוד האש" שהוביל את בני ישראל במדבר.
ביקור באנדרטה היום מספר למעשה שלושה סיפורים שונים: סיפור מלחמת ששת הימים
הבקעת המערכים המצריים בפתחת רפיח והתקדמות צה"ל בסיני. סיפור חבל ימית והמעבר מהתיישבות ישראלית בסיני להתיישבות מחודשת בנגב המערבי וסיפור עוטף עזה.
האנדרטה סמל לפינוי ימית
כשהוחל בפינוי חבל ימית באפריל 1982, התבצרה חבורה של 17 סטודנטים וצעירים שכלל לא תושבי החבל, במתחם האנדרטה ובמגדל שבמרכזה. המוחים, ובראשם יו"ר התאחדות הסטודנטים בירושלים – צחי הנגבי, התנחלו במשך 23 ימים במגדל האנדרטה כמחאה על פינוי חבל ימית בפרט והסכמי השלום עם מצרים בכלל.
הבחירה של המוחים, דווקא באנדרטה לא הייתה מקרית: היא הייתה המבנה הגבוה והבולט ביותר בעיר ימית, היא סימלה עבור רבים את הניצחון הצבאי של ישראל במלחמת ששת הימים ואת ההתיישבות הישראלית בסיני ומבחינת המתבצרים, העלייה עליה הייתה מחאה נגד מה שהם ראו כוויתור היסטורי על שטח שנכבש במלחמה – סיני.
בסופו של דבר, לאחר משא ומתן והמשך פינוי והרס ימית, ירדו הנגבי וחבריו מהאנדרטה ללא עימות אלים משמעותי.
ניר עוז
הקיבוץ עלה על הקרקע באוקטובר 1955 כהיאחזות נח"ל של השומר הצעיר, אבל כבר בדצמבר אותה שנה ההיאחזות אוזרחה ובשנת 1957 הגיע גרעין הקבע הראשון של חברי השומר הצעיר, שהפך את המקום לקיבוץ של ממש. השם ניר עוז הוא שילוב של המילה ניר – תלם חרוש באדמה, והמילה עוז, המסמלת כוח ונחישות. השם ביטא את רוח החלוצים, שהתיישבו על מנת להפוך אזור מדברי לשטח חקלאי פורח.
עם השנים הגיעו לקיבוץ חברים גם ממקומות שונים בארץ ומחו"ל, ונוצרה קהילה רב-דורית. הקיבוץ הקטן היה מוכר בזכות חשיבה סביבתית וחדשנות חקלאית, אמונה בחיי שיתוף ושמירה על אופיו הקהילתי של המקום. ערב מתקפת 7 באוקטובר 2023 היו בניר עוז בערך 400 תושבים, אורחים ועובדים זרים. זו הייתה קהילה קטנה יחסית, אך בעלת קשרים חזקים מאוד בין החברים. רבים מהתושבים היו ותיקים מאוד בקיבוץ, לצד משפחות צעירות והרבה ילדים.
טבח ניר עוז
בבוקרו של 7 באוקטובר 2023 נרצחו ע"י הנוחבות של חמאס 50 חברי קיבוץ ועוד 76 חברים נחטפו לעזה. 14 מבין החטופים נרצחו בעזה כך 64 מבין חברי הקיבוץ הקטן נרצחו. מתוך כלל מבני מגורים שבקיבוץ, רק שישה בתים לא נשרפו או לא נחטפו מתוכם תושבי ניר עוז. בנובמבר 2024 החליטו חברי ניר עוז שרובם שוהים בכרמי גת, לחזור ולשקם את הקיבוץ אבל נכון להיום לא אושרה תכנית שיקום ובנייה לקיבוץ השרוף והרוס.
נכון להיום גרים במקום כמה עשרות בני נוער בשנת שירות ששומרים ומתחזקים את מה שיש בקיבוץ.
יקב פאוקר
נסענו בדרך המקיפה את הקיבוץ עד לצידו המערבי בו מעבר לגדר יש כרם ענבים קטן ובתוך תחומי הקיבוץ, צופה על רצועת עזה, נמצא יקב פאוקר שנקרא על שמו של מייסד היקב גדעון פאוקר ז"ל, שנרצח בביתו בבוקר 7 באוקטובר 2023 ע"י מחבלי הנוחבה של חמאס.
פאוקר חלם במשך שנים לגדל כרם ענבי יין ולייצר יין מהאזור שבו חי.
בשנת 2006 נטע פאוקר הסב, יחד עם כמה מחבריו בקיבוץ, בהם חיים פרי, יורם מצגר וגדי מוזס, כרם של דונם בשטח הצמוד לגדר הקיבוץ. חבורת החולמים זכתה לכינוי חבורת היין של ניר עוז. היקב הקטן שבו ייצרו כמות מצומצמת של יין לחברים ולמשפחה לא היה יקב מסחרי אלא פרויקט אהבה. הדרך שלהם לחבר בין אדמה, קהילה וחברות.
אחר הרצחו החליט נכדו, גל פאוקר להמשיך את היקב של סבו. יקב פאוקר המחודש נועד לשמר את הזיכרון של גדעון ואת הקשר של המשפחה לניר עוז. כידוע, שלושה מארבעת חברי חבורת היין של הקיבוץ, נרצחו וגדי מוזס חזר מהשבי.
באביב 2024 ניטעו 57 דונם של גפנים בניר עוז, עם זנים שנבחרו במיוחד להתאים לאקלים של הנגב המערבי. כשהמשפחה הגדירה זאת לא רק כפרויקט חקלאי אלא כהצהרה ליצור עתיד במקום שבו התרחש האסון.
כיום היקב מייצר יינות תחת השם פאוקר, ובהם יינות לבנים, אדומים ורוזה. היקב מפעיל גם פעילות אירוח ומרכז מבקרים בניר עוז בעיקר ביום שישי ובתיאום בשאר ימות השבוע. לתיאום ביקור בטל': 054-6132745 ובאתר https://pauker.co.il/
המוזיאון הראשון שלי בשדרות
לסיום הביקור ובדרכנו חזרה, נכנסנו לשדרות, למוזיאון חדש וייחודי בישראל – המוזיאון הראשון שלי. זהו מוזיאון שפונה לגיל הרך בגיל שנה ועד גיל שש, ומזמין ילדים והורים לחוויית אמנות ומשחק המחזקות קשר, דמיון ותקווה.
המוזיאון הראשון שלי החדש בשדרות, מזמין ילדים מגיל שנה ועד שש והוריהם או סבים וסבתות לחוויה יוצאת דופן של משחק ויצירה משותפת – בתוך מרחב חדשני שנבנה במיוחד עבור הגיל הרך ומציע מפגש ראשון, נגיש ומרגש עם עולם האמנות.
המוזיאון הוקם ביוזמת עיריית שדרות, כחלק מתפיסה הרואה בתרבות כלי מרכזי לחיזוק החוסן האישי והקהילתי. המקום שמתאים למשפחות, גני ילדים, קבוצות חינוכיות ומבקרים מכל רחבי הארץ, מציע חוויית תרבות חדשנית, נגישה ורב-חושית – שנשארת עם הילדים והוריהם הרבה לאחר שהביקור מסתיים. המוזיאון מהווה חלק ממיזם תרבות ארצי רחב לגיל הרך.
המוזיאון הראשון שלי מציע חוויה רב-חושית, כשהמפגש הראשון עם אמנות אינו נועד רק לצפייה. המבקרים הצעירים לא חוזים ביצירות בלבד – אלא הופכים לחלק מהן, בזמן שהביקור הופך לחוויה פעילה. הילדים מוזמנים לגעת, לצייר, לנוע, לזחול, לטפס, לבנות, להקשיב, להזיז ולשחק. וההורים שותפים למסע של חקר, גילוי, הקשבה, דמיון והנאה. זהו מרחב שבו החיבור בין הורה לילד, בין יצירה לחוויה, ובין היחיד לקהילה – מתרחש באופן טבעי, נגיש ומשמעותי כבר מגיל צעיר.
בלב המוזיאון מוצגת בימים אלה התערוכה הקבוצתית שחונכת אותו 'קו. כתם. צורה', שנאצרה על ידי שי עיד אלוני ושלומית עצבה-ברנע – יוזמת ואוצרת המוזיאון. התערוכה כוללת עבודות אמנות אינטראקטיביות מקוריות של אמנים ואמניות מובילים מהארץ ומהעולם, שנוצרו במיוחד עבור ילדים בגיל הרך. כל עבודה כזו פותחה מתוך מחשבה על חוויית המפגש – בין עומק אמנותי לבין משחק, חקירה ודמיון. כך היא מזמינה את המבקרים להשתתף, לשחק ולגלות את עולם האמנות באמצעות קול, אור, תנועה, צבע וצורה. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים.
לצד התערוכה פועלת סדנת יצירה פעילה, שבה הילדים יוצרים בהשראת החוויה במוזיאון. לצדן משולבות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין הורים לילדים, כך שהחוויה ממשיכה גם מעבר לביקור. בתערוכה משתתפים האמנים יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר.
הבחירה להקים את המוזיאון דווקא בשדרות נושאת משמעות מיוחדת. בעיר שחוותה שנים של מציאות ביטחונית מורכבת, מבקש המוזיאון להציע לילדים ולמשפחות מרחב בטוח, עוטף ומעורר השראה – מקום שבו ניתן לעצור לרגע, ליצור, לשחק, לדמיין ולהיות יחד. המוזיאון תוכנן כך שיעודד תחושת רוגע, חופש בחירה ותנועה טבעית, תוך יצירת מפגש משמעותי בין הורים לילדים ובין היחיד לקהילה.
המוזיאון הראשון שלי, רח' שאר יישוב 14, שדרות. פתוח ימים א'-ה'.
