הפלגה בין מיאמי לקנקון והצלחה רק בשלישית

זהו סיפור בהמשכים: 3 ניסיונות להפלגה ממיאמי לקנקון ||| הפלגה על עיוור במשולש ברמודה, עליה על שרטון וגם "היה מנוע?" ||| שיט בטרימראן ענק מהמרינה של מיאמי למלון הראשון של קנקון ||| הסיפור המלא בהמשך <<<

המחבר על ספונת האפטרנון דילייט 1980 – מיאמי (צילום דני בר)

לא הכל אבוד

לאחרונה ראיתי במקרה את הסרט "הכל אבוד" עם רוברט רדפורט המספר על יכטה שטובעת ורדפורד הסקיפר, נשאר בדד למסע הישרדות בלב ים.

כמה ימים אח"כ היתה בטלויזיה תכנית עם סיפורו של זוג סקיפרים שספינתם איבדה את משקולת ה"קיל" לאחר סערה באוקיאנוס ההודי וטבעה. גם הם היטלטלו בים עד הצלתם ע"י ספינת סוחר ענקית. הסיפורים האלה זרקו אותי 37 שנים אחורה,למסע אישי מאתגר ממיאמי לקנקון.

מצאתי ספינה למסע

ספטמבר 1980, ראש השנה העברי בארה"ב. לאחר 3 חודשים של טרמפים מחוף לחוף בארה"ב וכשנה בדרום אמריקה, החלטתי שאני רוצה לחזור קצת לים ולעבוד על ספינה בפלורידה. עם הגיעי למיאמי פניתי למרינה המרכזית של מיאמי – מיאמרינה Miamarina Miami. לאחר שעה קלה התמזל מזלי ומצאתי יאכטה ישנה שצריכה איש צוות למשימת העברה מהמרינה של מיאמי למלון בעיירת הנופש הצומחת במזרח מקסיקו, קנקון Cancun.

הוסבר לי שזהו מסע שיט של 5 ימים לכל היותר, שיעבור בקו האופק של קובה ודרך משולש ברמודה עד לפינה הצפון מזרחית של חצי האי יוקטאן Yucatan. שם נבנה מלון חדש בעיר הקיט שרק התחילה להיבנות – קנקון Cancun.

הצוות כלל את ניל, סקיפר אמריקני בעל ניסיון ימי רב, ומרצ'לו – איש צוות ארגנטינאי שזו הפלגתו הראשונה. אני צורפתי בזכות ניסיוני הרב יחסית במסעות ים ביוון, טורקיה, איטליה, קורסיקה וצ'ילה.

פגשתי את בעל המלון והיכטה חוסה קמפוס Jose Campos. סיכמו על התשלום עבור כל יום שיט ועל כרטיס הטיסה חזרה משדה התעופה היחיד ביוקטאן, מרידה Merida בחזרה למיאמי.

Afternoon Delite תענוג של אחה"צ

דני בר על סיפון הטרימרן 1980 (צילום דני בר)

היכטה הגדולה במיוחד העונה לשם Afternoon Delite היא טרימרן Trimaran ברוחב 25 רגל (7.6 מטר) ואורך 45 רגל (13.7 מטר) עם משטח גדול וקשיח שמחבר בין 3 גופי הציפה המרווחים. חוזה אמר שקנה הספינה בגלל המשטח הגדול הזה למרות מצבה.

הספינה היתה רעועה בלשון המעטה. מערכות המים (כיור, מקלחת, שירותים) לא פעלו, הריהוט הפנימי היה במצב גרוע אבל לשמחתנו לכל אחד מ-3 אנשי הצוות היה איזור אישי שלו ובנפרד. הספינה הועמסה בחומרי בנייה ושיפוץ שישמשו את הבנאים שאמורים להפוך את היאכטה הרעועה לספינת תענוגות עם משטח שיזוף ענק ברוחב של כמעט שבעה מטרים ואורך דומה שיאכלס נופשים על סיפונו.

אתגר המסע

שיט בין מיאמי לקנקון הוא אתגר מכמה מבחינות. מצד אחד ריף של סלעים ואלמוגים לאורך החוף ומצד שני שיט מול זרם הגולף. בנוסף חוצים איזור שנקרא "משולש ברמודה" על כל המשתמע מכך (טייסת קרב, אוניות וספינות נעלמות באיזור זה מבלי להשאיר כל עקבות). כמו כן צריכים לעבור לאורך חופי קובה שבשנת 1980, היתה מדינת אויב לכל אמריקאי ולספינה אמריקאית על אחת כמה וכמה. בהמשך הדרך, חוצים את מפרץ מקסיקו עם מספר נתיבי שיט מסחרי שוקקים ומסוכנים לספינה כמו שלנו, מפיברגלס ובעלת חתימת מכ"ם מאד קטנה.

בשנת 1980 עוד לא היתה מערכת GPS ואפילו מחשב ניווט לא נולדו עדיין. אמצעי הניווט היו רק מצפן, מפה ימית, אור הכוכבים והשמש שבאמצעות מכשיר מיוחד המיועד לכך: סקסטנס Sextans אפשר למצוא את המיקום של הספינה אבל נדרשת לכך מיומנות וניסיון הכרחיים גם כן.

תכנית השיט

התכנית היתה לשוט צמוד לחוף האמריקני ככול האפשר ובכך להימנע מזרם הגולף שנע צפונה נגד כיוון השיט שלנו. זרם הגולף בעונה זו של השנה הוא כמו נהר מים במהירות של 3-5 קשר והתקדמותנו גם עם מפרש וגם עם מנוע היתה מואטת לחצי אם נשוט מול הזרם החמים בעונה זו של השנה.

תכניתו של ניל הסקיפר נשמעה הגיונית כי סמוך לשוניות החוף של פלורידה אין כמעט השפעה לזרימת הגולף וכך נוכל להתקדם מהר יותר לאורך איי הקיז עד עירו של ארנסט המינגווי, קי-ווסט Key West.

העמסנו על היאכטה מזון ומשקאות לשבוע שיט לשלושה אנשים ועם הרבה דלק וקרח (המקרר לא עבד) ויצאנו לדרך במפרש מתוח ועם מנוע להגדלת המהירות.

דני בר על ההגה – ניווט עם מצפן ועיניים וללא כל אמצעי עזר (צילום דני בר)

תקלה ראשונה – חבלים וזפת

לאחר שיט בוקר מהנה ומרגש תוך לימוד מגבלותיו של כלי השיט נעצרנו לקול רעש מוזר. בדיקה מהירה גילתה שכבר אחרי כמה שעות הסתבך לנו במדחף, במשמרת של מרצ'לו, גוש חבלים וזפת שצף במים והארגנטינאי חסר הניסיון לא הבחין בו. ירדתי למים החמימים של האוקיאנוס על מנת לנסות לשחרר את הגוש שהתלופף סביב ציר המדחף. היאכטה המשיכה לנוע בחצי מפרש בגלל הרוח הטובה. לאחר שלוש שעות בהן כולנו ירדנו למים ולזפת נחלצנו מהחבלים והעלנו מערך מפרשים מלא. לאחר מספר שעות מועט, בהן שמנו לב שבזמן התקלה נסחפנו מעט קרוב מידי לחוף ולשוניות שינינו כיוון על מנת להתרחק מהחוף.

תקלה שניה – שונית

תוך כדי התקדמות לכיוון דרום מזרח התברר שהיינו אופטימיים ופתאום חטפנו מכה בגוף הציפה הימני שהוא גם תא השינה שלי. כזכור, ספינת טרימראן היא ספינה בעלת 3 גופי ציפה המצויים במים וביניהם משטח גדול עליו מורכבים חדרי השינה, תא הניווט, תורן וכו'. בזכות גופי הציפה הרבים היא יציבה מאד ויכולה גם לפתח מהירויות גבוהות. עומק גוף הציפה הוא רק 30 אינץ' (75 ס"מ) ועל כן פגיעה בריף סלעי עם שוקע של פחות ממטר משמעה שהיינו ממש על החוף.

התעוררתי מהמכה והטלטלה ויצאתי החוצה לראות מה קרה ואם צריך עזרה. ניל הסקיפר אמר שזה כלום ואין מה לדאוג אבל בכל זאת ירדתי לבדוק נזקים. לתדהמתי התברר שיש לנו סדק של 4-5 ס"מ ומים נכנסים דרך הסדק לתוך הסירה.

טובעים

די מהר הגיעו המים לגובה השוקיים. דליים לא היו לנו ומשאבות הבילדג´- אותן משאבות ששואבות את מי השיפוליים שמצטברים תמיד בכל סירה בתחתית – היו קטנות וחלשות מדי ולא התגברו על זרימת המים פנימה. חתחתי את חלקם העליון של שני ג´ריקנים שהיו בסירה ועשיתי מהם שני דליים כדי לשאוב איתם מים. כמו כן העברתי ארבע משאבות בילדג' שהיו בספינה בשני גופי הציפה האחרים וחיברתי אותן למערכת החשמל של הגוף הימני כדי שיוכלו לשאוב מים גם הן. למרות המאמץ המתוגבר עם שש משאבות ושני דליים, מהר מאוד הגיעו המים בצד ימין לגובה הברכיים, דבר שהאט אותנו מאוד ואף העמיד אותנו בסכנת התהפכות. על מנת למנוע התהפכות קבענו משמרות של עשר דקות שבהן כל אחד הוציא כארבעים דליי מים בנוסף למשאבות.

הטרימרן הרחבה על מבדוק יבש לתיקון החור בדופן (צילום דני בר)

חילוץ

ניל הסקיפר הודיע במכשיר הקשר למשמר החופים על מצבנו ושיהיו בכוננות, וכך עשינו דרכנו חזרה למיאמי תוך שאנחנו נעזרים בזרם הגולף הנושא אותנו לכיוון צפון. למרות כל מאמצינו המשיך מפלס המים לעלות לאט והוספנו גם משאבות מים מתוקים שהעברנו לקיל הימני שיעזרו בשאיבת המים המאיימים להפוך אותנו.

משמר החופים בדק איתנו בקשר כל חצי שעה מה מצבנו ואף ראינו באופק ספונת משמר חופים מפטרלת. יש לציין שאם משמר החופים מגיע לחילוץ, על בעל הספינה לשלם חשבון חילוץ גדול שאותו לא היה מעוניין בעלי הספינה לשלם.

חזרה במיאמי

הגענו למיאמרינה ב-3 לפנות בוקר תשושים ונוטים על צדנו אבל צפים וחיים. במרינה ארגננו משאבה חשמלית רצינית ששאבה את המים במקום המשאבות הקטנות של הספינה והדליים. התמוטטנו למיטה רק אחרי שהחלה השאיבה הרצינית והרציפה על הרציף. רק כעבור שלוש שעות נוספות התגברה המשאבה על כל המים שחדרו ויכולנו להרגיש הקלה וללכת לישון מעט.

בבוקר חיפשו חוזה סנטוס, בעלי הספינה וניל הסקיפר, מספנה פתוחה שתוכל להעלות הספינה לתיקון. היה זה סופ"ש של ראש השנה העברי 1980. לאחר כמה שעות נמצאה מספנה שתוכל לאכלס ספינה כל כך רחבה ולתקן את החור הענק שנפער בצד הטרימארן. שטנו בנהר מיאמי למספנת ג'ונס שם במשך יומיים נערך התיקון בגוף הפיברגלס של הספינה. במשך כל אותו זמן בעיקר ישנתי ושמרתי בספינה בעוד 2 אנשי הצוות האחרים, תושבי העיר, יצאו למשפחותיהם.

דני בר על סיפון האפטרנון דילייט במיאמי, 1980 (צילום דני בר)

חזרה למסע

עקב הצורך לעבור הרבה גשרים ולהאריך בשיט רק לגשרים שמתאימים לרוחב הספינה הוחלט שנצא בלילה כך יותר גשרים ניתן לעבור בלי זמני המתנה ארוכים מידי. בארוחת הצהרים לפני היציאה, סיפר לנו חוזה קמפוס, שלפני חצי שנה ספינה אחרת שרכש, יצאה למסע דומה לבתי המלון שלו בקנקון, ועלתה בלילה חשוך על חופי קובה ואת אנשי הצוות חילץ משמר החופים בחשאיות. הסקיפר קיבל קנס והשעיה לשיט מסחרי. הוא מקווה שהפעם יגיע הצוות שלנו לקנקון, הפעם בשלום.

לקראת חצות החל לרדת גשם זלעפות ונאלצתי להשתמש בגליל ניילון שהיה בין חלקי החילוף שהובלנו, על מנת לסגור חלונות לא אטומים וכן את חזית הקוקפיט שלא היו בו חלונות. לאחר מכן נכנסנו למשמרות הגה ושטנו עם מנוע ומפרש נגד שולי זרם הגולף לאורך איי הקיס Keys של פלורידה (שרשרת איים נפלאה שמסתיימת בעירו הציורית של ארנסט המינגווי – קי ווסט). התכנית היתה להגיע למחרת בלילה לקי-ווסט לתדלוק ומשם הלאה למקסיקו.

צילום דני בר

תקלה שלישית – היה מנוע?

בלילה הייתה סופת ברקים רצינית אבל האיטום היה בסדר, ולפנות בוקר עליתי על משמרתי לכיוון סימוני שני מגדלורים שהיו לפנינו (אחד כבר נראה למרחוק). בבוקר המנוע התחיל לגלות עייפות ושיעולים מוזרים ואחרי שסיבובי המנוע ירדו בבת אחת הערתי את ניל הסקיפר שהתחיל לחפש את מקור הבעיה. תוך כדי חיפוש בקרבי המנוע פסקו משבי הרוח וללא רוח ומנוע איבדנו את יכולת השליטה והניווט בספינה. זרם הגולף התחיל למשוך אותנו צפונה. סולר? יש, מסננים? נקיים, צינור דלק? תקין ולא סתום – בקיצור, הלכה משאבת הזרקה. סוף סוף הרוח שבה ויכולנו שוב לשוט עם מפרשים בלבד לכיוון דרום מערב במטרה להיחלץ מזרם הגולף. בהתייעצות בקשר בין ניל וחוזה קמפוס הוחלט שחוזרים למיאמי כי אנחנו רחוקים עדיין מקי-ווסט (מרחק של 80 מייל- כ-12 שעות שיט) ואילו מיאמי נמצאת רק 40 מייל ושם גם אפשרויות התיקון רבות יותר.

חוזרים אליך מיאמי

הפעם, ללא מנוע ורק עם מפרשים, זרם הגולף היה לעזר רב. שטנו חזרה בכיוון צפון מזרח ובכוונה לתוך זרם הגולף ושטנו רק בעזרתו רוב הדרך עקב רוח חלשה מאד. מהירות הגולף היא כ-5 קשר וכשהייתה רוח הגענו ל-7 קשר שזה המקסימום לכלי שיט כזה גדול ומוזנח (מפרשים בלויים ולא נמתחים אינם יעילים וספינה מלאה במטען של חלקי חילוף ומשקאות לבתי המלון, מים וסולר). בדרך חג מעלינו מטוס של משמר החופים שעודכן בפרטי המצב שנקלענו אליו.

במהלך הדרך התרחשו כמה סופות רעמים וברקים ובאחת מהם נקרע המעלן הראשי (כבל) והמפרש הראשי נחת על הסיפון. הגענו לפתחה של התעלה לכיוון מיאמרינה רק בעזרת החלוץ וזרם הגולף. שם הגיע לעזרתנו סירת מנוע ששלח חוזה ולאט ובבטחה נגררנו למרינה.

תקועים במיאמרינה

למחרת התברר שהתיקון יקח לפחות עשרה ימים. שבנו לנקודת האפס. נותרתי לגור על היכטה במרינה עם תקציב בזבוז מכובד בעוד ניל ומרצ'לו סיימו את תפקידם, לפחות עד שתתוקן התקלה במנוע. בין יושבי המרינה להילחש סיפורים על המסע הבלתי נגמר שלא מצליח לעבור את משולש ברמודה לעבר קנקון. על כוס בירה או ויסקי יכולתי לשמוע סיפורי ים שלא היו מעודדים בלשון המעטה. שאלות התחילו להתעורר ולעורר ספקות:

  • הכיצד זה שהניסיון הראשון של ספינה לקנקון הסתיים על חופי קובה?
  • איך זה שכבר פעמיים נאלצנו לחזור למרינה בלי שיכולנו לחצות את מפרץ מקסיקו?
  • החששות החלו לכרסם בי והשאלה הגדולה האם נגיע או נאבד את דרכנו?

עשרת הימים שהובטחו לתיקון המנוע הפכו לשלושה שבועות של ניסיונות בלתי נלאים להחליף ולתקן חלקים במנוע. כל הנסיונות לא צלחו ובסופו של דבר הוחלף המנוע לאחד חדש מהניילון. חוזה סנטוס, בעל הספינה גם הבין שהוא חייב להשקיע בשיפור היכולת הימית של הספינה והוחלפו מעלנים למפרשים, משאבות בילדג' הותקנו מחדש. הספינה צוידה במים, סולר ואוכל ובערב סיימנו בארוחת מאכלי ים ושתייה במסעדת המיאמרינה.

ים גלי עד 8 מטר – כך רודפים הגלים (צילום דני בר)

הניסיון השלישי והאחרון

יצאנו שוב בשבת 4 באוקטובר (1980) לים. בתקופה זאת מזג האוויר הוא אכזרי – סופות ברקים ורעמים כל יום ואפשר לומר כל היום – פשוט שטים מסופה לסופה. רוח צד טובה הביאה אותנו למהירות 7-8 קשר. דולפין חצה את דרכנו, עובדה שעודדה אותי כי ידוע (לפחות לספני הים התיכון), שדולפין מביא מזל בים. אחרי שני ניסיונות כושלים לחצות את מפרץ מקסיקו ומשולש ברמודה, הפעם חייבים להצליח.

מה היה? כמה זמן ארך המסע? טבענו? כל הפרטים והסיפור בהמשך <<<

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות