50 שנה ומסך הברזל

לא רבים זכו לבקר בצ'כוסלובקיה והונגריה של העידן הקומוניסטי. אריאלה פלד מספרת הפעם על ביקורים מאחורי מסך הברזל. אז ועכשיו

תצפית על הדנובה וברטיסלבה מהטירה (צילום דני בר)

תצפית על הדנובה וברטיסלבה מהטירה (צילום דני בר)

ברטיסלבה 1965
אני זוכרת את הפעם הראשונה שביקרתי בצ'כוסלובקיה. היה זה בשנת 1965. כן, כן, לא טעיתי, 1965. עדיין עמוק בתוך התקופה הקומוניסטית.

דובצ'ק בתחילת דרכו מנסה להנהיג "קומוניזם אנושי", פותח את שערי המדינה בפני תיירים עם דרכון ישראלי, ואני, נערה צעירה בחופשת הקיץ, נוסעת לבד, לבקר את דודתי בברטיסלבה.

הדרך מפחידה: שוטרים חמורי סבר מסיירים ברכבת שבה נסעתי מוינה שבאוסטריה לברטיסלבה. מה שזכור לי מהביקור ההוא זה בעיקר הצבע האפור: השמים היו אפורים, הרחובות היו אפורים וגם האנשים היו אפורים. אני צברית (כמעט) שגדלתי במציאות בה מותר לאמר הכל ובקול רם, חטאתי מידי פעם בהתלהבות קולנית, זכיתי למבטים זועפים ומודאגים: שששש……… לא להתבלט. כשהלכנו ברחוב, היתה לאנשים תנועה קבועה של סבוב הראש לאחור מידי פעם כדי לראות מי הולך אחריהם…..  לעולם לא אשכח את פניה החוורות של דודתי בבקר כשצלצל פעמון הדלת והיא ראתה את השוטרים העומדים בפתח. הם רק באו לבדוק שאני אכן נמצאת בכתובת שמסרתי ערב קודם בתחנת הרכבת…… החנויות היו שוממות. מדפי מתכת כמעט ריקים…. ובכל מקום היה מן שקט עצוב מהול בפחד. אחד מאתרי התיירות הראשונים  בהם ביקרתי בברטיסלבה היה "גבעת סלאבין", בית הקברות של החיילים הרוסים שנפלו עם שחרור העיר. במרומי הגבעה מתנוססת אנדרטה גבוהה של החייל הרוסי.

הפרלמנט ההונגרי בלילה (צילום דני בר)

הפרלמנט ההונגרי בלילה (צילום דני בר)

בודפשט 1987

הביקור הבא שלי בגוש הקומוניסטי היה בשנת 1987 . נסעתי עם אמי ואחת מבנותי לטיול שורשים בבודפשט עיר הולדתי. עדיין תקופה קומוניסטית אבל בבודפשט הספור היה שונה לחלוטין. בירת הונגריה נחשבה תמיד ל"פריז של מזרח אירופה". אמנם הרחובות נשאו שמות של גדולי המשטר הקומוניסטי. פסלים ענקיים של לנין, סטלין והחיילים הרוסים, סמלי המפלגה: המגל, הפטיש והכוכב הרוסי עיטרו כל כיכר וכל בניין  ציבורי, אבל הרחובות היו מוארים בשלטי ניאון צבעוניים. בבתי הקפה ניגנו תזמורות צועניות מנגינות עליזות. גשר השרשרת שעל הדנובה היה מואר בכל לילה בשרשרת אורות מינימליסטית. והאוירה על פניו נראתה הרבה יותר חופשית. חלונות הראווה בחנויות היו מקושטים בחבילות עטופות בנייר כסף, זהב וצבעים זוהרים וקשורים בסרטים נוצצים……. אך בחנויות פנימה, עדיין היו אותם מדפי מתכת עם כמה סטים של טרנינגים בצבעים די דהויים. הבנינים המקסימים בעיר: בניין הפרלמנט שעל הגדה השמאלית, כנסיית מתיאש ומצודת הדייגים המתנוססים על גבעת המצודה מולו, מבני צבור בבודה ובפשט וכל המבנים המפוארים שנבנו בתקופת הקיסרות האוסטרו הונגרית, עמדו אפורים ומוזנחים ובחלקם ניתן היה לראות עדיין את החורים שנוצרו מכדורים שנורו אל ההמון במרד של 1956.

כיכר וואצלב- פראג | Prague (צילום דני בר)

כיכר וואצלב-פראג (צילום דני בר)

פראג 1990

הפעם הבאה שהגעתי לאזור היתה בשנת 1990 כמה חודשים אחרי נפילת חומת ברלין וחילופי השלטון במדינות הקומוניסטיות .

בחודש מאי 1990 מספר חודשים לאחר נפילת חומת ברלין וחילופי השלטון בגוש המזרח אירופי, הבוס שלי באותם ימים, מר אכטמן, מזמין אותי עם חבורה של ידידים לטוס במטוסו הפרטי לפראג בירת צ'כוסלובקיה. התרגשות גדולה אחזה בי. זכרתי את הביקור הקודם שלי ב 1965…. בנחיתה בשדה התעופה, היה עלינו לדחוף את המטוס למקום החניה. כידוע, בשדות תעופה אסור לצלם, אבל אני רציתי להנציח את החברה' דוחפים את המטוס…… שאלתי שוטר במקום אם מותר? אמר לי כששתי ידיו פרוסות לצדדים: "את יכולה לעשות מה שאת רוצה…." זה היה בשבילי כל כךחזק ! ! !

אני עדיין הייתי תחת הרושם של 1965….. אסור לדבר בקול רם, אסור להתלהב…… ופתאום: "את יכולה לעשות מה שאת רוצה….." הגענו לעיר שהיתה עדיין אפורה, הבתים עזובים ומוזנחים, אבל מבעד הטיח המתקלף אפשר היה לראות את שרידי הפאר, העיטורים והקישוטים שפוסלו  ביד אמן במאות ה- 18 וה- 19. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הברק בעיניהם ופניהם המחייכות של האנשים. הפריצה לחופש היתה מורגשת בכל מקום: חבורות צעירים התהלכו ברחובות וצחוקם המתגלגל נשמע. בבתי הקפה ניגנו מוסיקה לריקודים. החנויות היו עדיין ריקות אבל לאף אחד לא היה איכפת. תנועת הראש לאחור כדי לראות מי עוקב אחריך ומי מקשיב לך נעלמה. ובמקומה הופיעו זוגות אוהבים חבוקים, מתנשקים ומתעלסים בכל פינה בעיר, כאילו רצו להפגין ולהגיד: "הכל מותר".

טירת פראג

טירת פראג (צילום דני בר)

הבירות הקלאסיות במאה ה-21

מאז אני מגיעה לפראג ולבודפשט בכל שנה ורואה איך צועדות או יותר נכון רצות שתי ערים אלה קדימה.

הבתים המקסימים מצוחצחים, צבועים בצבעי פסטל, גלידריות ג'לטי איטלקי בשלל צבעים צצות בכל פינה, חנויות מותגים: דולצ'ה גבאנה, לואי ויטון, פראדה, גוצ'י שמוצ'י וכל השאר. מכוניות פאר שחורות מבריקות, בתוכם צעירים חתיכים במשקפי שמש סטייליסטיים (לפעמים גם חתיכות).

ויחד עם כל זה עדיין רואה בעיני כתיירת בהתרגשות רבה את הרובע היהודי, את בית הכנסת "אלט-נוי" של המהר"ל ועדיין תוהה האם באמת נמצאים שרידי הגולם שם למעלה בעליית הגג ?

בגבעת המצודה עדיין מחכים השומרים בעמידה זקופה במדים אפורים, אלפי התיירים ממלאים את הכיכרות, כנסיית ויטוס הקדוש הניאו גותית מזמינה לראות את הויטראז'ים היפים כשביניהם החלון המצוייר של אלפונס מוחה, כשדמותה היפיפיה של שרה ברנאר השחקנית-אהובתו מופיעה במרכז.

ג'ורג' הקדוש עדיין נלחם בדרקון ובכניסה המקורית השדים עדיין דוחפים בקלשון את החוטאים אל תוך אש הגהינום בעוד בצד השני מושיטים המלאכים את ידיהם לצדיקים ומעלים אותם לשמים.

ובכל פעם שאני עולה עם מטיילים לגבעת סלאבין שבברטיסלבה, אני נזכרת באותו ביקור שלי במקום בשנת 1965 כאשר לאורך הדרך העולה למרומי הגבעה עדיין לא עמדו שם ארמונות הפאר של שגרירות ארה"ב, בריטניה וסין.

גשר קארל בפראג והגשרים היפיפים בבודפשט מוארים באור יקרות…. ושלטים גדולים בחלונות הראווה של בתי הקפה והמסעדות מכריזים: " יש לנו WiFi ". אין ספק גם הם נמצאים כבר במאה ה – 21.

 

טיפים והמלצות נוספות על פראג תוכלו למצוא כאן…

הוספת תגובה