אריאלה פלד מספרת על טיול בבוסטון ||| מסע בית אתריה ההיסטוריים של ארצות הברית ||| בית הנבחרים של מסצ'וסטס State House Massachusetts ||| רחוב בית הספר School Street ||| כנסיות ואתרים נוספים בשביל החירות בהמשך…
שביל החירות Freedom Trail
בבוקר קמנו מלאי אנרגיות והחלטנו לנצל את מזג האויר הנפלא כדי לעבור בנתיב החרות Freedom Trail שעובר ברחובות בוסטון ומספר את ההיסטוריה של העיר. רעיון הנתיב הועלה בתחילת שנות החמישים ע"י עיתונאי מקומי. העיריה אימצה את הרעיון, והחל משנת 1958 עוברים יום יום לאורך הנתיב המסומן בשורת לבנים אדומות, אלפי אנשים. אורכו של הנתיב כארבע וחצי ק"מ. בדרך כלל עוברים אותו בקטעים כמו את שביל ישראל, אבל אנחנו בגלל קוצר הזמן ועודף האנרגיות החלטנו לעבור באותו יום את כולו.
התחלנו בפארק עירוני הנקרא בוסטון קומון Boston Common. זהו הפארק הציבורי העתיק ביותר באמריקה אשר שימש כבר במאה ה 17 כשדה מרעה ומגרש לתחרויות בדו קרב וטקסים שונים. גם היום משמש הפארק מלבד למגרש המשחקים של סנאי העיר, גם לקונצרטים, הצגות, פסטיבלים ופעילויות ספורט ופנאי.
הנקודה הראשונה על מפת הנתיב היתה בריכת הצפרדעים Frog Pond. מצאנו בריכה מבוטנת ללא מים וללא צפרדעים, אבל גילינו את תחילת שביל הלבנים האדומות שהחל להתפתל ולמשוך אותנו קדימה. שלשה פסלי ברונזה קידמו את פנינו והסבירו לנו מה הם שלשת הדברים המהווים את הבסיס לחברה האמריקאית המתוקנת:
- בראשון כרע נער על ברכיו על יהלום נישא על גבי הגלים, כשפניו מופנים למרומים. זה היה, האמונה-הדת.
- השני היה בחור קשוח יותר, אוחז פטיש אויר בידו וחוצב באבן. זה סימל את התעשיה – העבודה.
- השלישי, בחור רציני, אוחז ספר פתוח בידו, כשהוא רוכב על כדור מחושק בחגורות מתכת ועליהם חרוטים סימנים מתחום המדע הפיזיקה והמתמטיקה, והוא שסימל את הלמידה – החנוך.
שביל הלבנים יצא מתוך הפארק והמשיך לאורך המדרכה. איש נחמד, מבוגר למדי , על צווארו תוית של מדריך תיירים עירוני מוסמך, הציע את עזרתו. מסביב ראינו הרבה קבוצות מטיילות ואל כולם מתלווה מדריך עירוני מבוגר שכזה. שמחנו לשמוע ממדריכינו אינפורמציה מעניינת. " אתם רואים שם את כיפת הזהב? אתם לא חייבים לעלות עד שם, אתם יכולים לקצר…… " אבל אנחנו לא רצינו לקצר ועלינו לכוון ה State House. נזכרתי בספרו של נחום גוטמן, "שביל קליפות התפוזים…." ומיד נתתי בהשראתו , לשביל בו עלינו את השם: "שביל זנבות הסנאים". עשרות מהיצורים החמודים האלה התרוצצו בדשא והשוויצו בזנבות המפוארים שלהם.
בית הנבחרים של מסצ'וסטס State House Massachusetts
הבניין אליו הגענו והמשמש את בית הנבחרים של מסצ'וסטס נבנה בשנת 1798 ע"י אחד הארכיטקטים הידועים במדינה צ'רלס קולפינץ, בעלות של כ-140.000 דולר שהם פי 5 מהתקציב המקורי. האדמה היתה בבעלות ג'והן הנקוק – סוחר עשיר, פטריוט ואחד מהחותמים על מגילת העצמאות של ארה"ב והמושל הראשון של מסצ'וסטס. זהו המבנה העתיק ביותר על גבעת ביקון. הסגנון הוא אקלקטי כשהקומה הראשונה היא קומת קשתות, לאחר מכן שורת עמודים עם כותרת קורינטית, מעליהם פריז וגמלון משולש כמו במקדש יווני, ומעל כל זה כיפת זהב. המבוגר שלנו סיפר שבעבר היתה כיפת עץ אך בשנת 1802 כיסו את הכיפה בכיפת נחושת כדי למנוע נזילות מים ורק בשנת 1874 ציפו את כיפת הנחושת בעלי זהב.
הכנסיה של רחוב פארק Parc Street Church
ירדנו חזרה בנתיב זנבות הסנאים, כדי לפגוש בפינה את הכנסיה של רחוב פארק. הכנסיה שעומדת גאה עם מבנה הלבנים האדומות וצריח לבן מתנוסס לגובה של 66 מטר. נבנתה בשנת 1809. ב 4 ליולי 1829, נשא ויליאם לויד גריסון, את נאומו הציבורי הראשון נגד עבדות. גריסון היה עיתונאי, לוחם חרות ולוחם למען זכויות נשים. 4 שנים מאוחר יותר, ב 4 ביולי, זימרה מקהלה לראשונה על מדרגות הכנסיה את ההמנון האמריקאי הידוע בשם "הארץ שלי." בצמוד לכנסיה נמצא בית קברות עתיק, בו נחים את מנוחתם האחרונה, ההורים של בנג'מין פרנקלין, סמואל אדמס, ג'והן הנקוק, פאול רוורה וחמשת קורבנות ה"טבח של בוסטון" (על כך בהמשך).
קינגס צ'פל King's Chapel
בין מגדלי הזכוכית המודרניים, בלט מבנה שנראה כמו מקדש יווני. קינג'ס צ'פל, מוקף בעמודים עם כותרת יונית, אלה עם השבלולים בצדדים. כבר בשנת 1686 השתלט המלך האנגלי ג'יימס השני על השטח וציווה לבנות את הכנסיה האנגליקנית הראשונה במקום. בשנת 1749, היה מבנה העץ המקורי קטן עבור כל חברי הקהילה והמבנה הנוכחי נבנה סביבו. האזור המקורה היה מיועד רק לנציגי הממשל מטעם המלך. העבדים ישבו מאחור ומצד ימין ישבו הנדונים למוות לתפילה אחרונה לפני שהובלו לבוסטון קומון שם נתלו עד צאת נשמתם.
בבית הקברות העתיק שמאחורי הכנסיה, קבורים חשובי העיר שמעולם לא שמעתי עליהם, אבל את תשומת ליבי משכה המצבה של מרי צ'ילטון, שהיתה האישה הראשונה שירדה מהמייפלאואר. מרי נולדה בשנת 1607 בסנדוויץ שבאנגליה למשפחה פרוטסטנטית. בשנת 1620 הפליגה עם הוריה על גבי המייפלאואר מאנגליה אל עבר העולם החדש כעולי רגל. והאגדה מספרת שמרוב התלהבות, זינקה מרי מהסירה הקטנה שהביאה אותם אל החוף והיתה האישה האירופית הראשונה שכף רגלה דרכה על סלע פלימות'Plymouth Rock . מרי הלכה לעולמה בשנת 1679 ונקברה בבית הקברות הקטן שמאחורי קינג'ס צ'פל.
רחוב בית הספר School Street
נפרדנו ליד כנסיית קינג'ס צ'פל כשהשארנו שם את מרי צ'ילטון, ההיא מהמייפלאואר….ופנינו בעקבות הלבנים האדומות לרחוב בית הספר. הוא נקרא כך על שם בית הספר הציבורי הראשון בארצות הברית שהוקם בשנת 1635, זה היה בית הספר הלטיני שממשיך להתקיים עד היום אבל במקום אחר. את המקום המקורי עליו עמד בית הספר ציינו עם עבודת פסיפס מיוחדת שנקראת השטיח של העיר Boston Carpet על המדרכה בחזית אולם העיריה העתיק. במבט בוחן של השטיח אפשר למצוא את חיי התלמידים בחצר בית הספר בזמן ההפסקות. ואני מצאתי שם את עצמי וחברי בהפסקות בבית הספר גם בתקופתי: ילדים משחקים בקלאס, בגולות, קופצים בחבל, עושים תרגילי התעמלות, הילד החנון כותב במחברת גם בהפסקה כשחבריו משחקים, והילד הלא מקובל יושב שפוף בפינה. מספרים ואותיות מקשטים את השטיח. כאילו לא השתנה כלום מאז 1635. חשבתי לעצמי איך היה נראה פסיפס כזה היום עם כל הטלפונים האייפונים והאייפדים. אף אחד לא היה משחק עם חברו. כל אחד היה בטח כפוף מעל המסך שלו עד שהצלצול היה גואל את עיניו המתרוצצות מצד לצד ואת האצבעות שהתעייפו…….
בכל אופן, בין הבוגרים של בית הספר ישנם שמות שכבר מוכרים לנו: ג'והן הנקוק, בנג'מין פרנקלין, סמואל אדמס, וצ'רלס בונפילץ. בחצר העיריה עומד פסלו של בנג'מין פרנקלין שנשא בתארים ותפקידים רבים ושונים. הוא נולד בבוסטון בשנת 1706 ובין תואריו: מדינאי, מדען, מחנך, סופר, ממציא, ובעל חוש הומור. הפסל ריצ'רד גרינוף שיצר את פסלו בשנת 1856 טען שאם תסתכלו על פניו של בן, תראו שצד אחד שלו רציני ומביע הבעה פילוסופית ואילו הצד השני משועשע .
באותה חצר ממש של בית העיריה פגשתי פסל של חמור ברונזה שאזניו מבריקות מרוב ליטופים וממש מול החמור על המדרכה זוג טביעות רגלים ובתוכם חרוטים שני פילים. על שלט קטן היה כתוב: אם אתה מלטף את החמור, תעמוד מולו בתוך טביעות הרגלים. כתייר ממושמע ומטומטם עשיתי מה שביקשו והצטלמתי כשאני עומדת על הפילים ומלטפת את אזני החמור. שום דבר לא קרה……… אבל כשהסתובבתי, ראיתי על עמוד שלט שמסביר את העניין: כאשר אנדרו ג'קסון Andrew Jackson ייסד בשנת 1828 את המפלגה הדמוקרטית ורץ בבחירות לנשיאות, הוא השתמש באמרה הפופוליסטית תנו לעם למשול. המתנגדים לו חשבו שהוא טיפש וכינו אותו ג'ק-אס JackAss כלומר: תחת של חמור. ג'קסון, רתם את הביטוי לטובתו, אימץ את רעיון החמור לקמפיין שלו, והחמור הופיע על כל הכרזות שלו. במשך השנים הפך החמור לסמל המוצהר של הדמוקרטים.
הסמל של הרפובליקנים – פיל, נוצר מדמיונו של מאייר דמויות מצויירות, תומאס נאש, בשבועון בשם Harper's Weekly מהר מאד אימצו מאיירים נוספים את הפיל כסמל של הרפובליקנים. עכשיו נסו לנחש איזו מפלגה כתבה את האימרה ליד הפסל………
בהמשך דרכינו לאורך נתיב החרות נתקלתי בשלט The Jewish Advocat. רק בטיסה הביתה קיבלתי הסבר מבחורה ישראלית שחיה כבר 25 שנה בבוסטון, שזהו שמו של עתון שיוצא בכל שבוע בשפה האנגלית מאז שנת 1902. המוציא לאור הוא הרב יעקוב קרוף והעורך ד"ר ברט ריין.
הבניין הפינתי הבא שמצויין על דרך החרות, גם הוא בניין לבנים אדומות ועליו שלט: "צ'יפוטל, מקסיקן גריל" אז לידיעתכם, לפני שהתחילו למכור פה נתחי בשר על האש חריפים שעשן יוצא מהאזניים, היתה פה "חנות הספרים הפינתית העתיקה". ולפני שמכרו כאן ספרים וקיימו מפגשים ספרותיים, במאה ה19, עמד כאן ביתה של אן האצ'ינסון, שגורשה ממסצ'יוסטס בשנת 1638 בגלל דעותיה האנטי אורתודוקסיות. היא הואשמה בכפירה דתית. היום היא נחשבת כסמל אמריקאי לחופש דת. בשנת 1643 נרצחה אן עם חלק מילדיה ע"י האינדיאנים ובשנת 1987 הכריז מייקל דוקאקיס מושל מסצ'יוסטס, על חנינתה במלאת 350 שנה לגירושה.
אנדרטת הרעב האירי Irish Famine Memorial
שביל הלבנים האדומות הוביל אותנו הלאה, אל כיכר קטנה שאמנם לא שייכת לנתיב החרות אבל היא בהחלט חלק מאירועים בהם היתה בוסטון מעורבת. כיכר קטנה, ועליה שני מקבצי פסלים של משפחה מברונזה. באחד, 3 דמויות, זוג הורים וילד בבלויי סחבות, עצמותיהם בולטות, האב והילד יושבים כפופים ביאוש והאם נושאת ידיה לשמים לבקשת עזרה. ובפסל השני, גם כן זוג הורים וילד לבושים היטב, ונראה על פניהם שאינם סובלים מחסור. 3 לוחות ברונזה מספרות את ספור הרקע לפסלים: בשנת 1845, פגעה פטריה וירלית ביבול תפוחי האדמה באירלנד והשמידה את מקור מחיתם העיקרי של האירים. מחלות ורעב פשטו ברחבי המדינה וגבו את חייהם של מיליון בני אדם. חצי מיליון נזרקו מבתיהם לרחוב ע"י נושים. רבים מתו בצידי הדרך. בצורה אירונית, בעוד אלפי אירים מתים ברעב, ייצא הממשל הבריטי ששלט באירלנד באותה תקופה מאירלנד, טונות של תבואה כדי לשלם לבעלי הקרקעות העשירים את שכר הקרקע. "הזרים גוזלים את היבול שלנו, והעשירים את אדמותינו" כתבה המשוררת ג'יין ווילד.
אזרחי בוסטון מכל שכבות האוכלוסיה, נרתמו לעזור לאירים במצוקתם. ב 27 במרץ 1847 יצאה הספינה ג'יימסטאון, בפיקודו של הקפטן, רוברט בנט פורבס, מנמל בוסטון, כשעל סיפונה 800 טון של מזון, מצרכי יסוד, ובגדים. 15 יום מאוחר יותר עגנה הספינה בנמל קורק שבאירלנד. רוברט הייר, ראש עירית קורק, הודה לצוות הספינה במילים: "לעולם לא נשכח את טוב ליבם של אנשי מסצ'וסטס ואת העזרה שהגישו לנו בשעותינו הקשות." מדהים כמה אפשר ללמוד מאותם לוחות ברונזה קטנים הפזורים בעיר. באחת מפינות הכיכר עמד מבנה קיוסק קטן המשמש ספריה לכל דורש. שמחתי לראות שם אנשים עומדים ומעיינים בספרים.
בית הישיבות אולד סאוז' Old South Meeting House
הבניין הבא אליו הובילה אותנו שורת הלבנים האדומות, היה מבנה Old South Meeting House. שנבנה בשנת 1729 ושמש ככנסיה העתיקה השנייה בבוסטון. וזכה בתואר נוסף: הבניין הרחב ביותר בבוסטון הקולוניאלית. המבנה שימש כאולם מפגשים כאשר אולם פאנוול Faneuil Hall, עליו נדבר בהמשך, היה קטן מלהכיל את ההמון הזועם. רבים מהאירועים המכריעים שהובילו למהפכה. נערכו כאן. האירוע המפורסם ביותר היה ב 16 לדצמבר 1773 כשיותר מ-5000 מפגינים נאספו כדי למחות על הטלת מס על התה. כאשר הבריטים השתלטו על בוסטון בין 1775-76, חיללו את המקום שסימל עבור תושבי מסצ'וסטס, מקדש לחופש, השתמשו באולם כאורוות סוסים, בימת המטיף וכל ריהוט הכנסיה הפך לעצי הסקה. דפי הספרים מהספריה שימשו להדלקת העצים, ומשקאות הוגשו מהמרפסת.
שוב משך את תשומת ליבי שם נשי: פיליס ויטלי. היא היתה חברה מן המניין בכנסיה זו, וזה ממש לא היה מובן מאליו באותם ימים בעיקר בגלל העובדה שהיתה אפרו-אמריקאית בתקופת העבדות באמריקה. אחת התכונות אותה אני מחשיבה כתכונה טובה בה התברכתי, היא הסקרנות. ותכונה זו הובילה אותי לחפש בויקיפדיה, לקרא וללמוד על קורותיה של אותה פיליס. אז ככה: פיליס נולדה במערב אפריקה באמצע המאה ה-18. היא נמכרה לעבדות והובלה לבוסטון שם קנתה אותה משפחת ויטלי כשפחה, ונתנה לה את השם פיליס, על שם הספינה שהביאה אותה מאפריקה. בתם הצעירה של הזוג ויטלי לימדה אותה קרא וכתוב וכשהבחינו בכישרונה, העניקו לה חינוך חסר תקדים לעבדים. בגיל 12 קראה ביוונית ולטינית ובגיל 14 כתבה את השיר הראשון. כשהיתה בת 20 פרסמה בלונדון את ספרה הראשון ובשנת 1773 שוחררה רשמית מהעבדות ע"י משפחת ויטלי. ב 1775, כתבה לכבוד ג'ורג' וושינגטון את המלים הבאות: "צעד קדימה, מנהיג דגול, המוסר לימינך והאלה הגדולה תנחה אותך בכל מעשיך".
מוזיאון Old State house museum
ואנחנו שוב על שורת הלבנים האדומות של נתיב החרות בבוסטון עוצרים ליד מוזיאון Old State house museum. הבניין נבנה ב 1713 ונחשב למבנה הציבורי העתיק ביותר ששרד. זה היה המרכז של החיים הפוליטיים והמסחריים של המאה ה 18 ולאתר היה תפקיד חשוב בהובלה למרד נגד האנגלים, החל מהנאום המפורסם של ג'יימס אוטיס אותו נאם בשנת 1761 נגד הצו שאפשר לכל נציג של השלטונות לחפש בכליו של כל חשוד בהברחה. אוטיס התבקש ע"י המשרד בו עבד כעורך דין להגן על חוקיות הצו מול המתנגדים לו. הוא התפטר מעבודתו. ומשנתבקש ע"י הסוחרים לייצג אותם מול בית המשפט העליון של מסצ'וסטס, בהתנגדותם לצו, סירב לקבל תשלום ונשא נאום של 5 שעות בו טען שהצו אינו חוקי, בהתבססו על החוק האנגלי.
דרך האירוע שזכה לשם הטבח של בוסטון Boston Massacre ב-5 למרץ 1770 ועד להכרזת העצמאות מהמרפסת המזרחית בשנת 1776. בחזית המבנה בתוך המדרכה משובץ עגול של אבני בזלת שמנציחים את אותו טבח של בוסטון בו נהרגו 5 תושבים בהתנגשות בין תושבי הקולוניה, לבין האנגלים שכונו "המעילים האדומים". (מעניין שאצלנו כינו אותם "כלניות"). בין ההרוגים היה גם קריספוס אטוקס, האפרו-אמריקאי הראשון שנהרג מסיבות פטריוטיות. פרט מעניין: גוהן אדמס וג'ושיה קינסי, שהיו רודפי צדק ופטריוטים, בכל זאת הגנו על החיילים האנגלים.
אולם פאנוול Faneuil Hall
ושורת הלבנים האדומות הובילו אותנו הלאה….. עד ל Faneuil Hall המבנה הגדול שנמצא בשיפוצים, נבנה בשנת 1742 וניתן במתנה לעיר בוסטון ע"י סוחר עשיר בשם פיטר פנוויי, צאצא של הוגנוטים צרפתים. הקומה הראשונה שימשה כשוק, והקומה העליונה, כבית עיריה.
המבנה נשרף בשנת 1761 ונבנה מחדש בשנת 1763. כאן במקום הזה, לפני ותוך כדי המהפכה, נערכו הרבה מאד מפגשים של פטריוטים, שהבעירו את אש החרות והובילו אותם למעשים גדולים. הם שנתנו למקום את הכינוי Cradle Of Liberty שפרושו: ערס החרות.
היום ניתן לעלות לאולם ולהרגיש את אווירת אותם ימים עם תצוגת כלי הנשק של המהפכנים. הבחורה שישבה לידי בטיסה הביתה סיפרה לי ששם באולם פנוויי נערך בכל שנה טכס הענקת האזרחות לאזרחי המדינה החדשים. עדיין לא סיימנו את הסיור לאורך נתיב החרות אבל פה הרגשתי שמבחינה הסטורית, אולם פנוויי והמבנה שלפניו הם השיא של הסיור.
שוק קינסי Quincy Market
אנחנו כמובן המשכנו ועברנו שוב ליד שוק קינסי. היה זה יום ראשון וכל האזור המה אנשים, נגני רחוב הנעימו בנגינתם ועל במה נערכה תחרות מקהלות בתי ספר. קבוצות עלו אחת אחרי השנייה לבמה בתלבושת אחידה, בנים לחוד ובנות לחוד ושרו שירי נשמה, קטעי רוק וג'ז וההורים הגאים עמדו מסביב, הסריטו, צילמו ומחאו כפיים בהתלהבות. עלינו לקומה העליונה לכיפת השוק וראינו לפי השלטים שזה היה האזור הסיטונאי של מכירת ביצים ועופות. היום מוגשים שם העופות כבר בצלחת….. המשכנו לאורך הלבנים האדומות ופגשנו את אחד מראשי העיר של בוסטון: קווין האגאן וויט ששרת את עירו מ 1968 ועד 1984. אינני יודעת אם זו היתה הכוונה של יוצר הפסל אבל שביל משופע הנמתח מאחורי הפסל יוצר אשליה אופטית שזה העומד לצידו נראה גמד לעומתו, הענק.
