מסמטאות נווה צדק עד רג'ינה בתחנה

יצאנו לסיור של נווה צדק עם מורה הדרך והחבר, דוד קוטק ||| סיור בין סיפורים ובתים, בין היסטוריה לרומנטיקה, בין ארכיטקטורה ואמנות ||| סיור שמתחיל בתחנה הראשונה לש רכבת יפו – ירושלים, דרך גשר שלוש ועד רחוב הרצל ומסתיים בארוחה בתחנה ||| מה בין מנשלך לצ'צ'קס, בין הקיוסקים של תל אביב למסעדה יהודית ||| כל הפרטים והרשמים בהמשך…

נְוֵוה צֶדֶק

נכנסנו לרחובות השכונה ושמענו תחילה קצת רקע על נווה צדק. השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לעיר העתיקה יפו, עליה סיפרנו בסיור אחר שערכנו ביפו. כשהשכונה הוקמה היא היתה שכונה יהודית-מזרחית ותימנית והאשכנזים המעטים שהיו נחשבים לנחותים בין תושבי השכונה. במשך שנים, השכונה שגשגה כשסביבתה גדלה תל אביב, העיר העברית המודרנית הראשונה. החל משנות ה-50 של המאה שעברה ועד שנות ה-80 נזנחה השכונה והפכה לאזור שלא כדאי לגור בו עם בתים מטים לנפול ואלה היו שנים של הזנחה והתפרקות. מאז תחילת שנות השמונים של המאה ה-20 נווה צדק הפכה אט אט, והרבה תודות להקמתו של מרכז סוזן דלל, לאחד הרובעים האופנתיים והיקרים בתל אביב, עם אווירה כפרית אומנותית. בשכונת נווה צדק ניתן לראות מגוון סגנונות אדריכליים כמו באוהאוס, אקלקטי ועוד כולל סימנים של בונים חופשיים שהיו בין המייסדים.

שכונת נווה צדק, הוקמה לפני הקמת תל אביב בשנת 1909, על ידי קבוצה של משפחות יהודיות המבקשות לעבור מחוץ ליפו העמוסה מדי. יש לציין כי משפחת שלוש עברה לאזור כבר בשנת 1883 כש- 50 משפחות הלכו בעקבותיהם בשנים הבאות אבל השכונה הוקמה רשמית בשנת 1887.

התושבים העדיפו לבנות את הרובע החדש עם בניינים נמוכי קומה לאורך רחובות צרים כאשר בתים אלה שילבו לעיתים קרובות אלמנטים עיצוביים מתנועות האמנות והעיצובJugendstil  או בשמה האחר Art Nouveau ומאוחר יותר של Bauhaus ובנו אפילו מותרות של פעם כגון חדרי אמבטיה פרטיים.

מרכז סוזן דלל

המשכנו למרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון שנחשב לבית של המחול הישראלי. מרכז סוזן דלל נוסד בשנת 1989, עם שתי מטרות עיקריות: ליצור הפקות מחול ברמה עולמית ופעילויות חינוכיות מעורבות. הקמפוס הרב-מפלסי הוקם באתר בו שכנו בית ספר לבנות ע"ש יחיאלי ובית הספר לבנים אליאנס של נווה צדק שהוקמו בסוף המאה ה-19, וכן מקום משכנו הראשון של סמינר לוינסקי, שהיה האקדמיה הראשונה להוראה בתל אביב החל משנת 1913. מרכז סוזן דלל מורכב מארבעה אולמות מופעים, אולפני חזרות, מסעדה ובית קפה, ורחבה גדולה שמארחת הופעות ואירועים במרחב. המרכז הוא ביתם של להקת המחול בת שבע, תיאטרון המחול ענבל ולהקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק.

בשנות ה-80 של המאה שעברה, שכונת נווה צדק בכלל (כמו גם כרם התימנים הסמוכה) היו שכונות עזובות ומרבית הבניינים היו ריקים במצב עזוב ובניין סמינר לוינסקי קרס. בית הספר לבנות היה ריק למעט הקומה השנייה בה פעלה קבוצת תיאטרון שניהלו עודד קוטלר ומיקי ירושלמי ומבנה קטן במתחם בית הספר לבנות בו תרגלה להקת המחול ענבל, שהוקמה על ידי שרה לוי-תנאי.

תוצרת הארץ של דוד טרטקובר

דוד המדריך עבר איתנו לחזית החומה המזרחית של רחבת מרכז סוזן דלל, שם הוצבה בשנת 1989 לקראת חנוכת המרכז, עבודת הדפס קרמי מרהיבה של האמן זוכה פרס ישראל ותושב השכונה דוד טַרטָקוֹבֶר )טרטה) David Tartakover – המתארת את תולדות השכונה בטריפטיכון צבעוני, בביצוע האמניות ורה דוידסון ודפנה גליה.

מספר טרטקובר: "נתבקשתי ליצור קיר להנצחת התורמים. במחשבה להקים איזו פינה שקטה עם מים. ואני, שהסטודיו שלי כאן, וקבוצות שלמות היו יושבות לי על הגדר ומקבלות הסברים על השכונה, אמרתי – בואו נעשה את ההיסטוריה של המקום באופן גרפי. וכך היה. הקיר נעשה ב-30 יום. הכול בנוי מחיתוכים ביד, מהדבקות ומשריפה בתנור. זו עבודת קרמיקה שנעשתה בתהליך ארוך ומסובך, במשך יום ולילה כדי להספיק לתאריך חנוכת מרכז סוזן דלל".

אמנים בנווה צדק

שמענו על האמנים שהשכונה הוותה עבודם מקור השראה וכוח. בתחילת שנות ה -20 של המאה ה-20, כמה אמנים וסופרים הפכו את נווה צדק למקום מגוריהם. חתן פרס נובל לספרות (העתידי) שמואל יוסף (שי) עגנון חי כאן בשנים 1909-12 וסיפר על החיים כאן בספרו תמול שלשום. מסופר על כך שעגנון הצעיר חשק בבת משפחת שלוש האריסטוקרטית והתשובה של אבי המשפחה היתה שהוא לא מספיק טוב בשבילה.

בשכונה חיו גם הסופרת דבורה בארון, הסופר יוסף חיים ברנר עד הירצחו, המשורר דוד שמעוני כמו גם האמן נחום גוטמן (אליו עוד נחזור) וכמובן בית הקולנוע העברי הראשון – קולנוע או ראינוע עדן.

אישונים או מֶנְשָלָך

תוך שיטוט ברחובות שמענו על המנשלך שבאידיש נקראים גם מֶנְטְשָלָך או מֶענטשָעלָעך שהפירוש הוא אנשים קטנים. אלה הם פסלונים ברזל קטנים הממוקמים מתחת לכנפות תריסי עץ על מנת לשמור את כנף התריס פתוחה גם כשיש רוח חזקה שעלולה לטרוק התריס ולהזיק לשלמותו. המנשלך בנוי כך שכאשר הוא ניצב כלפי מעלה הוא נראה כדמות גבר מהמתניים מעלה וראש הדמות הגברית מחזיקה את התריס. כאשר התריס סגור והמנשלך מוטה למטה, רואים דמות של אשה.

מנשלך הם טכניקה ידועה מאות שנים בבתים באירופה וככל הנראה הגיע למחוזותינו עם בו הטמפלרים מגרמניה, אי שם במחצית השנייה של המאה ה-19. בכל בנייני הטמפלרים בארצנו, הן במושבה הגרמנית בחיפה, ירושלים, יפו או שרונה והן בישובים כמו אלוני אבא ובני עטרות הטמפלרים. מכאן הגיעו גם המנשלך לבתים של נווה צדק.

האגדה האורבנית מספרת כי כאשר יצא הבעל לעבודה בבוקרו של יום, היו נשים שהיו שומטות את המנשלך כך שדמות האישה תיראה לעין כל ותסמן שהאישה לבד בבית והדרך לחלבן או המאהב פנויה. בערבו של יום, כשהבעל היה חוזר מהעבודה, הייתה האישה מרימה את המנשלך למצב הדמות הגברית, וכך סימנה למאהב לא להתקרב.

בית אהרון שלוש – רחוב שלוש 32

הגענו לרחוב שלוש ושם פרש בפנינו המדריך קוטק את סיפורי הרחוב. במספר 32 זהו למעשה הבית של משפחת שלוש שאביה אהרון היה זה שרכש את קרקעות השכונה החדשה – היא נווה צדק. לצד הבית פעל בית חרושת שהיה שייך לבניו של אהרון שלוש ובית כנסת נבנה סמוך לבית המגורים, מצד דרום.

משפחת שלוש היא אחת המשפחות הראשונות שיצאה מגבולות יפו העתיקה לחולות שמצפון והיתה בין מייסדי נווה צדק ובהמשך גם תל אביב. זו היתה משפחה עתירת נכשים שהגיע לפלסטינה מצפון אפריקה. משה שלוש היה הבן הבכור של יוסף אליהו שלוש והנכד של אהרון שלוש. משה שלוש היה קבלן בנין, מהבעלים של מפעל מרצפות לחומרי בנין ברחוב שלוש בנווה צדק, ובשנת 1928 היה לחבר מועצת העיר תל אביב ובעקבות מותו של מאיר דיזינגוף בשנת 1936 מונה למ"מ ראש העיר אולם לאחר 10 ימים ביטל הנציב העליון הבריטי את המינוי וישראל רוקח זכה למינוי שאשור הנציב העליון.

בן משפחה אחר היה צדוק שלוש עליו סיפרנו בהקשר לתחילת הבונים החופשיים בארץ ישראל. צדוק שלוש היה עסקן ציוני ועזר לגופים שונים כמו מכבי, בלשכת המסחר ולפרדסנים ואף הקים איגוד לשיווק פרי ההדר יחד עם יצחק רוקח בנו של שמעון רוקח. צדוק שלוש הקים את איגוד לשכות המסחר עם רומניה ויבא עצים למען בניית ארגזים בהם ארזו ושלחו את תפוזי  Jaffaדרך נמל יפו לאירופה. כאמור, היה בונה חופשי בין הראשונים בא"י.

כל הבניינים האלו, לצד בית המשפחה, עוברים בשנים האחרונות שיפוצים ותהליך שימור מוקפד. כיום אפשר לעמוד ולהשקיף על עבודות השימור.

גשר שְלוּש 

הגשר הקרוי ע"ש משפחת שלוש חיבר בין השכונה לבין יפו מדרום ועבר מעל מסילת הרכבת יפו-ירושלים. הגשר נחשב לגשר הראשון בשטחי ישראל של העידן המודרני – כולו עשוי ברזל, והיום משתרך תחתיו פארק המסילה.

הסיבה לבניית הגשר היא מעט פרוזאית. בשנת 1892, אהרון שלוש שהיה מראשי הספרדים של יפו, סוחר קרקעות וחלפן כספים חשוב בעיר, עבר לגור בשכונת נווה צדק סמוך לאחיו ואחייניו. אהרון נהג לרכב בגרגרה כל בוקר מביתו, מעבר למסילת הברזל שהוליכה לירושלים בואך לעסקיו ביפו. באחד הימים הכרכרה ובה אהרון שלוש התהפכה ויושבי הכרכרה נפצעו. המושל העות'מני של יפו, החליט שלא יאה שכך יסתכן הגביר היהודי בדרכו לעסקיו שמכניסים מס רב לקופת הסולטן והחליט להקים גשר שיחבר בין 2 עברי המדרונות שמשני עברי מסילת הרכבת – לגשר העניק את השם שלוש. הגשר עבר שיפוץ ושדרוג עמוק באביב 2019.

בית אבולעפיה או עגנון Vs שלוש

בניצב לרחוב שלוש נמצא רחוב שמעון רוקח שבפינה שביניהם נמצא בית צהוב. זהו הבית של משפחת אבולעפיה – שלמה ורבקה אבולעפיה, מראשוני השכונה. המשרת הערבי של משפחת אבולעפיה שהתגוררה כאן ביקש לאמץ את שמה ומאוחר יותר הקים מאפייה מפורסמת שנושאת את שם המשפחה עד היום שמוכרת לכולנו כמאפיית אבולעפיה, ברחוב יפת ביפו.

לאחר מות שלמה אבולעפיה השכירה אלמנתו את עליית הגג בביתה, לעולה החדש שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או טשאטשקעס) שמיד התמזג בהווי השכונה. הוא התיידד עם אנשי הרוח של נווה צדק ביניהם יוסף חיים ברנר, ש. בן-ציון והרב קוק, ובהשפעתם בשילוב הבדידות בעליית הגג שמול ביתה המפואר של משפחת שלוש, התחיל לחטוא בכתיבה בשפה העברית. בית שלוש הסתיר לצ'צ'קס הסופר את כל הנוף לכיוון הים התיכון אבל בדיוק מול מרפסת חלונו של עגנון ניצב חלונה של נכדתו של הרב אהרון שלוש, מרגלית. צ'צ'קס מתאהב בה, אך סיפור האהבה נקטע באיבו עקב התנגדות משפחת שלוש לכך שביתם תינשא לבטלן שעוסק בכתיבה, ונראה להם תלוש ולא חתן הראוי לביתם מה עוד שהוא נושא שם כל כך מגוחך. כי אחותה של מרגלית, לאה נישאה לדוד לובינסקי שעלה מפולין וייסד את קבוצת יבואני הרכב דוד לובינסקי בע"מ.

צ’צ’קס נפגע עד עמקי נשמתו מהסירוב וחזר שבור לב לחדרו שבעליית הגג וכתב את הספר והיה העקוב למישור, שהיה הסיפור הראשון שהקנה לצ'צ'קס מעמד של סופר עברי בעל שם. בהמשך, באותה עליית גג כתב צ'צ'קס את הסיפור עגונות, שממנו גזר את שמו העברי שאימץ ובו אנחנו והעולם מכירים: ש"י עגנון.

כעבור שנים, כשעגנון כבר גר בירושלים, הוא כתב את תמול שלשום בהשראת הימים בהם גר בנווה צדק. בספר מתאר עגנון את הנוף הנשקף מחלונות עליית הגג שלו: "חמדת גר בעלייתו שבקצה נווה צדק שבקצה יפו… ויש לו חמישה חלונות: בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחד רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל אביב, וחלון אחר פונה כלפיי נווה צדק".

בולט בתיאור זה בפרט וגם בכל הספר, ההתעלמות המוחלטת ממשפחת שלוש כי הרי ביתם הענק הסתיר את נוף הים ואילו בסיפורו של עגנון אין בית שלוש ויש ים. נקמתו של הנעלב.

מוזיאון נחום גוטמן

בהמשך הרחוב הגענו להית הסופרים הוא בית גוטמן. נחום גוטמן שנולד בנווה צדק, והשתמש בנווה צדק כבית וכמקדש לאמנות שלו. אחד הבתים בשכונה הוא מקום שבו נפגשו זה עם זה אנשי רוח וסופרים רבים וכיום מוכר הבניין הישן שהוכרז בשנות התשעים של המאה שעברה, כבניין לשימור וניצל מהריסה. הבניין הפך למוזיאון נחום גוטמן, המוקדש לפסליו וציוריו של האמן הישראלי המפורסם. מוזיאון גוטמן, רחוב שמעון רוקח 21, נווה צדק, תל אביב. פרטים באתר…

בית שמעון רוקח

במרכז כמה בתים בודדים מבית אבולעפיה, במספר 36, נמצא בית שמעון רוקח, אחד הבתים המוכרים בשכונת נווה צדק. הבית כולל כיפת נחושת גדולה ובתוכו אפשר לראות שחזור מושלם של הבית, שבו הקים שמעון רוקח אגודות, מפעלים ויוזמות עסקיות ולאומיות רבות. בית רוקח, שמעון רוקח 36, נווה צדק, תל אביב. פרטים באתר…

קולנוע עדן

המשכנו ברחוב שמעון רוקח עד רח' פינס שם מתנוס מתחם שהיה בו הראינוע הראשון בארץ ישראל שהוקם בשנת 1914 ע"י עקיבא וייס, ממקימי השכונה ובהמשך תל אביב. הסרט הראשון שהוקרן כאן היה ימי פומפיי האחרונים, והקרנת הסרט האחרונה היתה 60 שנים מאוחר יותר ביולי 1974. מאז מחכה המבנה המדהים של הקולנוע, לרעיון והשקעה שיגאלו אותו משממונו העצוב. המתחם נמצא ברחוב פינס ופינת רחוב לילנבלום. מול קופות הקולנוע על רחוב לילנבלום נמצא הקיוסק השני שהוקם בתל אביב בשנת 1920. הקיוסק נבנה ברחוב לילנבלום בנווה צדק מול קולנוע ראינוע עדן בכדי לשרת את באי הראינוע, הוא נבנה מבטון והוא נמצא בכיכר קטנה בפינת לילנבלום ורחוב ראשונים לצד אחד מהבתים מהיפים בבתי העיר, בתכנון מהנדס העיר הראשון של תל אביב יהודה מגידוביץ המוכר בזכות דירת הגג עם הגג בעל המראה הפריזאי שמעל הבניין.  פרטים על הקיוסק בפייסבוק…

הבתים התאומים

בפינת הרחוב בו שוכן קולנוע עדן, מעבר לכביש נראים שני הבתים התאומים של משפחת שלוש. הבתים נבנו עבור נכדיו הראשונים של אהרן שלוש, מייסד השכונה: מרקו – בנו הבכור של אברהם שלוש, ומשה – הבן הבכור של יוסף־אליהו שלוש. משה עמד להתחתן בשנת 1912 עם רחל, ואילו מרקו המבוגר יותר עדיין לא מצא בת זוג. בשנים האלה התחילו הילדים לצאת מבתי הוריהם לדירות משלהם, אבל קופת הכספים של משפחת שלוש נשארה קופה משותפת, מה שגרם לא אחת למתח בתוך המשפחה. כדי לשמור על שלום בית ולמנוע יריבות מיותרת בגין בחירת הבתים, החליט אהרון שלוש לבנות את הבתים זהים. למרות זאת יצא ששטחו של אחד מהבניינים יצא מעט גדול יותר והפתרון היה הגרלה, והמגרש הגדול נפל בחלקו של משה. חזיתות הבניינים זהות אולם עם השנים החלק האחורי והגינות הפכו לשונות האחת מהשנייה.

רחוב ליליינבלום

המשך הסיור הוא לאורך רחוב ליליינבלום עד רחוב הרצל שזכה לתהילת עולם כשוק השחור של חלפני הכספים בשנים הראשונות של הקמת המדינה ועד שנות ה-80 של המאה שעברה, עת היתה הגבלה על החזקת מט"ח וכל מי שחשקה נפשו לצאת לחו"ל היה מגיע לרחוב ליליינבלום על מנת לרכוש דולרים מידי חלפני רחוב שהיו מצוידים בכיסים עמוקים של לירות ישראליות ושל דולרים ירוקים. השוק השחור שכן בקטע הרחוב בין הרצל לאלנבי ואילו אנחנו עברנו והתרכזנו במספרים הנמוכים של הרחוב, בין נווה צדק להרצל.

• מלון אלקונין צנטרל Elconin-Central Hotel – ליליינבלום 9: רק בשנת 1913 התקבלה החלטה עקרונית להתיר פתיחת מלונות בתל אביב כאשר היתה חובה שעל כל חמישה חדרים, או עשרה אנשים צריך להיות בית כיסא אחד. מבנה בית המלון נבנה בסגנון אקלקטי ע"י הקבלן האמריקנישמואל (סם) וילסון עבור המשקיע שעלה לארץ מרוסיה עם משפחתו, מנחם אלקונין. לאחר מות אלקנין הוסב שמו של המלון לצנטרל. המלון הפך למרכז בילוי לאצולת המזרח התיכון ולאישים רמי דרג מלבנון ומסעודיה. בין אורחי המלון נודעו אברבנאל שייסדאת  ראינוע עדן הסמוך למלון. גם דוד גרין לימים בן גוריון היה בין אורחי המלון אבל מכולם, זכה לפרסום הרב ביותר האורח האמיר עבדאללה שלימים הפך למלך ירדן. מספרים שהאמיר היה מגיע למלון כי ניהל פרשיית אהבים עם אחת מבנותיו של מנחם אלקונין ובכל ביקור של האמיר, היה נחסם רחוב ליליינבלום לתנועה, כשהמוני אנשים עומדים ברחוב וצופים באמיר ובפמלייתו.
• מפעל תחמושת של האצ"ל שכן בכתובת ליליינבום 11
• בית חולים גלעד – ליליינבלום 27: כאן שכן ביתו הדו-קומתי של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי ובבניין גם שכן בית היולדות הראשון בתל אביב גם בית חולים גלעד.
• מפקדת ההגנה שכנה בכתובת ליליינבלום 41

רחוב הרצל

ככלל, רחובות תל אביב ממוספרים מהמספר הנמוך בדרום והמספר הגבוה בצפון הרחוב, למעט רחוב הרצל. רחוב הרצל מתחיל מרחוב אחד העם והמספרים עולים לכיוון דרום כי ביתו של אחד העם הוא הרצל 1 וביתו של עקיבא וייס הוא הרצל 2 כהוקרה וכבוד למייסדי העיר. ממש באותה פינה של תחילת הרחוב מוקמה הגימנסיה הרצליה שלימים נהרסה ועל חורבותיה הוקם מגדל שלום מאיר שהיה מיום הקמתו ועד שנת 2000 הבניין הגבוה במזרח התיכון.

הקיוסק הראשון של תל אביב ובכלל בישראל

תחנתנו האחרונה היתה בקיוסק הראשון של ארץ ישראל. הקיוסק הוקם בשדרות רוטשילד על רחוב הרצל, כבר בשנת 1910. מועצת העיר הצעירה החליטה על קיוסק בגודל 2X2 מטרים ובו ימכרו משקאות קלים בלבד ולא אלכוהול. בשנים הראשונות של המקום, שימש הקיוסק הפינתי נקודת מפגש לילדי השכונות סביבו, וסיפורי נוסטלגיה רבים נפוצו סביב הקיוסק. המקום שופץ ונפתח מחדש ומהווה אטרקצייה קולינרית תיירותית חדשה. אגדה אורבנית מספרת כי ח.נ. ביאליק פנה אל מוכרת הקיוסק בבקשה: גזזיני ואגרשך והעדיפיני במילייך. מה פירוש? תני לי גזוז כי יש לי גרוש ותני לי עודף של מיל.

סיום ברג'ינה בתחנה Regina

לסיום המסע במרחבי הזמן, בין תחנות החיים של נווה צדק, חזרנו למתחם התחנה שם למעשה התחיל מסענו ואין מקום יותר טוב משם, לסיים כאשר אנחנו כמובן, רעבים לאוכל טוב אחרי ששבענו ממזון רוחני ואינפורמטיבי של המדריך שלנו דוד קוטק.

מיד בכניסה לאזור המסעדה חשנו היטב את ההתעוררות לחיים שאחרי עידן הקורונה. מצאנו את המתחם של רג'ינה, מזמין ומוצל בערבו של יום חם כשהמארח קיבל את פנינו בחיוך רחב והתעניין איפה נרצה לשבת לפני שיגיעו עוד לקוחות ומוזמנים לאירוע שנערך באזור אחר של המסעדה. התיישבנו במקום ממוזג לטעמנו והזמנו שתייה ובירה שהגיע קרים וכפי שביקשנו. מתוך התפריט החדש של רג'ינה בחרנו מנות מייצגות את הבישול של המקום שיתאימו להעדפות שלנו.

ראשונות

התחלנו עם פוקצ'ה סלמון מעושן (68 שקלים) שהיא פוקצ'ה מוארכת עם נתחי סלמון מעושן נעוצים לאורכה בליווי בצל סגול, צנונית, פלפל חריף, עשבי תיבול ואיולי צ'יפוטלה. בהחלט שילוב מפתיעה וטעים של פוקצ'ה מהמטבח האיטלקי וסלמון מהמטבח הצפון אירופאי עשו לנו פתיחה כיפית.

המנה השנייה שבחרנו להתחלת החגיגה היתה סלט עדשים שחורות (62 שקלים) שזה כשמו כן הוא, עדשים שחורות עם גזר, בצל סגול, צנונית, פלפל חריף, עשבי תיבול, אגוזי מלך וחמוציות, ברוטב וינגרט הדרים וסילאן. מנה שיכולה להיות גם עיקרית לצמחוני או טבעוני או סלט טעים עם מגוון טעמים. שווה ביותר.

עיקריות

לעיקריות הבחירה של הקרניבורית היתה תבשיל בקר ופטריות (98 שקלים) שהוא בשר איכותי ולא שמן שעבר בישול ארוך, עם תוספת פטריות ועשבי תיבול לצד אורז (או תפוחי אדמה). המנה היתה מאד לטעמה ולא נשאר הרבה מהמנה על הצלחת.

הבחירה שלי היתה כרגיל, מהים: דג מרוקאי (72 שקלים) שמגיע 2 נתחי פילה אמנון ברוטב פיקנטי של פלפלים, עגבניות וכוסברה. מוגש עם אורז צהוב. השילוב של התערובת עגבניות ופלפלים עם הדג עשה לי את היום. האורז היה מבחינתי רק לסיום הרוטב שלא להשאיר ממנו על הצלחת. מנה טעימה ועסיסית.

קינוח

סיימנו את הביקור ברג'ינה ובנווה צדק עם משהוא מתוק בפה. בחרנו באצבעות פילו (42 שקלים) שהם "סיגרים" מבצק פילו ממולאים בתפוח עץ וקינמון. יאמי.

רג'ינה בתחנה, תל אביב. פרטים והזמנות בקישור… ובטל': 03-7367474