הסרט המבוסס על עובדות אמיתיות ושמו באנגלית: Labyrinth of Lies (ובגרמנית Im Labyrinth des Schweigens) דובר גרמנית ולא קל לצפיה. העלילה מציגה בפני הצופה הישראלי את סוף שנות ה- 50 של המאה שעברה, בגרמניה. גם הצופה הגרמני יגלה עולם שלא הכיר כפי שגם סיפרו השחקן והבאי שמבקרים בימים אלה בישראל. סרט חובה לכל אזרחי העולם בכלל ולכל ישראלי וגרמני בפרט.
הרקע לעלילה
פרנקפורט, גרמניה 1958. גרמניה משתקמת עם כסף אמריקאי ותוכנית מרשל והדור הצעיר לא מכיר ולא יודע מה קרה רק 15 שנה קודם לכן, בגרמניה הנאצית בכלל ובאושוויץ בפרט. מדיניות "למתוח קו ולהשתיק את העבר" היתה הקו המנחה בכל מוסדות השלטון- מהקנצלר אדנאאור שהתווה המדיניות, דרך המשטרה ואף בתביעה הכללית, שהעדיפה להתעלם מפשעי אזרחי המדינה שהיו נאצים פעילים בשואה. בתוך רקע זה נרקמת עלילת הסרט שמבוססת על עובדות ומציאות עם שינויים שיתאימו לעלות על המסך.
גבורי הסרט
העיתונאי תומאס גניילקה גורם למהומה בבית המשפט ודורש חקירה כי חבר של גניילקה זיהה מורה, כסוהר לשעבר באושוויץ, אך איש אינו מעוניין להעמידו לדין. תובע זוטר, יוהאן ראדמן מסתקרן ולמורת רוחו של הבוס שלו, מתחיל לחקור בנושא, ומוצא את עצמו ניצב מול רשת של הדחקה והתעלמות, וגם אידיאליזציה. באותם ימים, היו כאלה שמעולם לא שמעו את השם "אושוויץ", ואלה שהכירו רצו לשכוח. רק התובע המרכזי פריץ באואר מעודד את סקרנותו של ראדמן. באואר ניסה בעצמו להביא את הפשעים שבוצעו באושוויץ לידיעת הציבור, אך לא היו לו די ראיות משפטיות. כאשר ראדמן וגניילקה מוצאים מסמכים שמובילים למבצעי הפשעים, באואר מבין מיד על איזו חבית נפץ הם יושבים. התובע הצעיר מקדיש את כל כולו לייעודו החדש, לדעת מה באמת היה שם. הוא מתחקר עדים, חושף תיקים, מעלה עדויות ומצייר תמונת מצב שאיש לא מעוניין לשמוע, גם לא המפקד האמריקאי של הארכיון הנאצי העצום והמפורט ולא אהובתו מרלנה וונדרק. ראדמן חוצה גבולות וחושף שגם חבריו ועמיתיו לעבודה היו חלק ממבוך השקרים. כשהוא יודע שחשיפת האמת תשנה את פני המדינה לעולם.
משפט אושוויץ II
בניגוד למשפטי נירנברג הידועים, משפטי אושוויץ לא מוכרים היום לקהל. בדרך מסוימת הסרט שופך אור ואף אמצעי למנוע שכחה של אירועים אלה. הסרט אמנם לא בנוי כמו שיעור היסטוריה מובנה וברור, אלא כאירוע חוויתי. בפועל, עברו למעלה מחמש שנים מהשימוע הראשון ועד לפתיחת המשפט הראשון של אושוויץ. גם הפקת הסרט עצמו נמשכה זמן רב.
"מבוך השקרים" בוחן את הצד האפל שמאחורי "הנס הכלכלי" של גרמניה בשנות החמישים, תקופה של התחדשות ושל רוק'נ'רול, בה לא רצו להביט לאחור. הסרט מצליח לתאר בצורה מותחת ומרגשת את השינוי המהותי שקרה בגרמניה של אז ביחסה לעבר. זהו סיפור על אומץ, לקיחת אחריות ומאבק לצדק.
המפיקים התעקשו שהסרט לא יהיה דוגמטי או צדקני. היה להם חשוב להציג את העובדה שחשוב שהאומה הגרמנית תתמודד עם העבר שלה, בהנחה שהצגה של שני צידי המטבע יכולה לעורר דיון רחב יותר. לדוגמה, דמותו של התובע הציבורי הבכיר ולטר פרידברג שואלת שאלה שלדעת המפיקים היא לגיטימית, "האם זה הכרחי שכל בן גרמני יחקור אם אביו אכן היה רוצח?". דמותו היא דוגמה מצוינת למורכבות של הסיטואציה באותה תקופה. בהתחלה דמותו נראית מאד לא סימפטית, אבל מהר מאוד מתברר שהוא לא היה חבר במפלגה הנאצית. הסרט מנסה להרחיב עד כמה שניתן את הסיפורים האישיים וגורלם של האנשים.
כדי לתאר אירועים היסטוריים בדייקנות מרובה ככל שניתן, חיפשו התסריטאים עזרה מהיסטוריונים שונים כבר בתחילת הכתיבה. הם יצרו קשר עם ורנר רנץ מהמכון ע"ש פריץ באואר. הוא קרא את הגרסאות השונות של התסריט והקפיד על שמירת עובדות היסטוריות ככל שניתן. רנץ התייחס אל התסריט: "לדעתי התסריט מאוד אותנטי, ומציג את החקירה המשפטית בצורה מדויקת".
השחקן הראשי אלכסנדר פהלינג
פהלינג הצטרף גם הוא לפרויקט בשלב מוקדם. במסגרת עבודת ההכנה שלו, נפגש פהלינג עם הדמות המקורית שעל פיה מתבססת הדמות שהוא מגלם בסרט, גרהרד ויזֶה, שהיה אחד התובעים הציבוריים שעבדו על משפט אוושוויץ בראשית שנות החמישים. הוא גר בפרנקפורט באזור המשוררים והיה שכנו של מבקר הספרות היהודי הנודע מרסל רייך רניצקי. פהלינג נפגש עם ויזֶה כמה פעמים, ובאחת הפעמים במהלך ארוחת ערב הצליח לקבל ממנו הבהרה לכמה שאלות שהעסיקו אותו מאוד. השאלות היו לגבי פרטים מהיומיום של שגרת העבודה של התובעים, למשל האם התובעים הצעירים שוחחו אחד עם השני בצורה פורמאלית או בפנייה בגוף ראשון? האם הם נהגו לחבוש כובעים? ואיך הם התנהגו בנוכחותו של פריץ באואר?
ויזֶה אף ביקר יום אחד על הסט כדי להתרשם מן ההפקה. הוא הגיע בדיוק כשצילמו כינוס של התובעים, כשפריץ באואר מעלה כמה מן השאלות שיש לדון בהם. הכניסו אותו לחדר בו צילמו והבמאי הציג בפניו את השחקנים. כולם קמו באופן ספונטני והריעו לו . זה היה רגע מאד מרגש בצילומים, לראות את האיש הזה, שבן למעלה משמונים, שזוכה סוף סוף להערכה והערצה כזו.
הבמאי ג'וליו ריצ'רלי
לדברי הבמאי יליד איטליה שחי כיום בגרמניה, זהו סיפור על אומץ אישי, על מאבק, על צדק וגם סיפור של מחילה. בגרמניה של 1958, אווירה של אופטימיזם גדול והכחשה. מדינה שבונה את עצמה מחדש. יחד עם זאת הצל של פשעי המלחמה מן העבר מאיים, ממש מעבר לפינה.
מוסיף הבמאי ומדגיש כי: "אני חושב שהנושא הכתיב את הבחירות האסתטיות. עבודת המצלמה היא קלאסית. שוטים מתוכננים מכוונים את מה שאנחנו רואים ואת מה שנשאר לדמיון של הצופה. ניסינו לבנות את החלל והזמן שיותירו בצופה עוצמה מירבית ולתת לסרט קצב מדויק בעריכה. השפה הקולנועית נועדה לשרת את הסיפור. אני רוצה שהצופים יימשכו אל הסיפור ורק אליו. זו אחת הסיבות שהחלטנו לצמצם את השימוש במוזיקה בסרט.
אנחנו חיים בתקופה של פרסום עצמי, תקופה בה ילדים בני 13 הם מחלקת יחסי הציבור של עצמם. מצד שני יש תחושה של ניכור, כבודדים אנחנו חשים שאין לנו יכולת השפעה כלשהי על העולם. הכל כבר נראה מרושת ומורכב מדי. בתקופה כזו הסיפור הזה מזכיר לנו שרק אינדיבידואלים יכולים להביא לשינוי ולהצעיד את הציביליזציה קדימה. המאבק הזה, הכאב והיופי שלו, זהו ליבו של הסרט".
עוד על הסרט
בימוי: ג'וליו ריצ'רלי
שחקנים ראשיים: יוהאן ראדמן – אלכסנדר פהלינג, תומאס גניילקה – אנדריי שימנסקי, מרלנה וונדרק – פרדריקה בכט, פריץ באואר – גרט פוֹס.
שפה: גרמנית תרגום עברית ואנגלית
אורך: 121 דקות
הפקה: גרמניה 2014
