מוזיאון וילפריד ישראל בהזורע ומוזיאון טיקוטין בחיפה עם מדאו לדו – רוח הדרך

שתוף פעולה בין שני מוזיאונים ושתי תערוכות המשלימות זו את זו ומוצגות במקביל בשני המוזיאונים ||| התערוכה המשותפת מציעה מבט רחב על גלגוליו של מושג הדרך באמנות מסורתית ועכשווית ||| מסע זה נע מן הדאו הסיני, דרך הזן-בודהיזם ועד להתגבשות מושג הדו ביפן ||| שתי התערוכות פתוחות במקביל והכניסה ברכישת כרטיס משותף עד סוף מאי 2025 ||| כל הפרטים והרשמים בהמשך…

שתי תערוכות שהן אחת – בין חיפה להזורע

התערוכה נערכת לראשונה בשיתוף פעולה בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח שבקיבוץ הזורע, לבין מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שבחיפה. במסגרת התערוכה המשותפת, נפגשות שוב דרכם של שני אספנים יוצאי דופן – פליקס טיקוטין Felix Tikotin (1893-1986) וּוילפריד ישראל Wilfrid Israel (1999-1943). שניהם נולדו בסוף המאה ה-19 למשפחות יהודיות אמידות בגרמניה, חלמו בצעירותם להיות אמנים, ומימשו את אהבתם לאמנות המזרח באמצעות אוספיהם. שניהם נמשכו לאמנות המזרח כבר בצעירותם, דרכיהם נפגשו בברלין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואוספיהם שרדו אותה בדרך נס.

וילפריד ישראל, שהקדיש את חייו להצלת יהודים ונספה ב-1943, הוריש את אוספו למייסדי קיבוץ הזורע, ומחזונו הוקם בית וילפריד – מוזיאון לאמנות המזרח בשנת 1951. פליקס טיקוטין תרם את אוסף האמנות היפנית שלו לעיר חיפה, שם הוקם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בשנת 1960. האוספים שהותירו השניים במוזיאונים הנושאים את שמם ממשיכים לבטא את חזונם המשותף – לקרב את הקהל הישראלי לאמנות המזרח ולראות באמנות גשר בין מזרח למערב.

שני המוזיאונים שנושאים את שמם ומתבססים על אוספיהם ממשיכים את רוחם כגשר חי לתרבויות ואמנות המזרח בישראל. במסגרת שיתוף הפעולה מוצע לקהל כרטיס כניסה משולב לשתי התערוכות במחיר של 55 שקלים, שאותו ניתן יהיה לנצל במשך ארבעה חודשים שבהם מוצגות שתי התערוכות במקביל (ינואר עד אפריל 2026).

הדרך וההולך אחד הם – מה בין דו לבין דאו

הדרך אינה רק המרחק שבין נקודת המוצא ליעד, קו משורטט על מפה, האדמה שתחת רגלינו. בסינית היא מכונה דאו Dao ביפנית דו Do מילה אחת המקפלת בתוכה את סוד התנועה של היקום כולו. האם נוכל להשאיר מאחור את הדחף להגיע? הורגלנו למדוד הצלחה בתוצאות, בכיבוש פסגות ובסיום משימות, אך כאן, הדרך היא המורה, היא המטרה והיא היצירה עצמה.

בלב הדאו שוכן המושג המסתורי וו-ווי Wu-Wei שמשמעותו עשייה ללא עשייה. אין פירושו פסיביות או עצלות, אלא פעולה מתוך הקשבה עמוקה לזרם החיים. זוהי האמנות שביכולת לפעול ללא מאמץ מיותר, ללא חיכוך, כמים הזורמים במורד ומוצאים את נתיבם בין הסלעים. ה"עשייה ללא עשייה" היא המקום שבו האדם והדרך הופכים לאחד: הקליגרף והמכחול רוקדים מעצמם, הלוחם ותנועתו הנולדת מתוך השקט, היוצר שמתמסר לתהליך ונטמע בו והמבקר המאפשר ליצירה לפגוש אותו מבלי לנסות לפענחה.

במסורת היפנית דו מתגלם באומנויות הלחימה, בטקס התה, בכתיבה הקליגרפית. בכל אלה הטכניקה היא רק אמצעי. המהות היא הטרנספורמציה הרוחנית שעובר האדם בעת התרגול. בכל פסיעה שלכם בחללי תערוכה זו אינכם רק צופים אלא גם הולכים בדרך. ככל שתעמיקו פנימה, אתם עשויים לגלות שההפרדה ביניכם לבין הדרך מתפוגגת.

קחו עמכם צידה לדרך אל החללים הבאים שאלות של דאו ודו מתוך תורת הדרך, כהדהוד פנימי:

כיצד אני יכול להרפות ולתת לדרך להוליך אותי? האם אני מנסה להבין את היצירה או פשוט להיות איתה? באילו רגעים ביום יום אני בתשומת לב מלאה? אתם מוזמנים לצעוד לאט, לנשום את המרחב ולתת לדרך.

התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת דו 道 אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. מקורו של הדו, שמשמעו דרך, במושג הדָאוּ הסיני, שהשתלב במהלך הדורות בזן בודהיזם. שתי המסורות ביקשו להבין את מהות ה"דרך" כמסע פנימי ורוחני.

מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית עם דו – רוח הדרך

מקורו של הדוֹ, שמשמעו דרך, במושג הדָאוּ הסיני, שהשתלב במהלך הדורות בזן-בודהיזם. שתי המסורות ביקשו להבין את מהות הדרך כמסע פנימי ורוחני. התערוכה מבקשת לגעת ברוח הדרך ולהפגיש את המבקר עם תפיסה שמציעה לראות את המשמעות בדרך עצמה, בייחוד בעידן של מרוץ מתמשך, ריבוי משימות ופיצול קשב תמידי.

התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת דו 道, אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. כל אחת מהאמנויות היפניות המכונה דרך, מזמינה את המתרגל לתהליך של מדיטציה בתנועה: ראשיתו בהשקטת התודעה והמשכו בפעולה הנעשית בתשומת לב שלמה מתוך נוכחות מלאה ברגע ההווה, ללא ציפייה לתוצאה וללא אחיזה במטרה. הפעולה עצמה היא התכלית והתגמול. רבות מהאמנויות הללו התהוו ברוחו של הזן בודהיזם, כמו לדוגמא דרך התה ועוד.

צ’אדוֹ 茶道 – דרך התה

טקס התה שהתהווה במהלך המאה ה-16 ביפן. זהו מפגש ייחודי בין מארח לאורח המזמין לקשב עמוק, ריכוז ושלווה. חדר תה ייחודי נבנה במיוחד לתערוכה, לעיתים יתקיימו בו טקסי תה לקהל ולצידו יוצגו כלי תה מקוריים מאוסף המוזיאון, ועבודת ווידאו המציגה אמנות זו בפעולה.

תרבות התה הגיעה ליפן מסין במאה ה-12 עם נזיר הזן אֵיסַאי, מייסד זרם רינזאי ביפן. הכנת התה הירוק, מאצ'ה, ושתייתו רווחו בקרב נזירי הזן הן בשל היותו מעורר ומשרה נינוחות והן כאמצעי לתרגול מדיטטיבי בפעולה. טקס התה התגבש כחוויה אמנותית ורוחנית בה מזדככים כל החושים, בייחוד תחת ידיו של אמן התה סן נו-ריקיו במאה ה-16.

ברוחו של הזן בודהיזם, טקס התה הוא מפגש ייחודי בין מארח לאורח המזמין לקשב עמוק, ריכוז ושלווה. עיצובם הפשוט והטבעי של הגן ושל בית התה, בחירת כלי התה, הקליגרפיה ושזירת הפרחים בהתאם לעונת השנה, כל אלה שלובים יחד ומכוונים ליצירת הלך הרוח הרצוי.

רוג'י, שביל האבנים הא-סימטרי המוליך את האורחים אל חדר התה, נועד להאט את קצב ההליכה ולגרום להם לפסוע בתשומת לב. הוא משמש כמעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוח. טרם כניסתם עוצרים האורחים ליטול ידיים במצקת במבוק כדי להשיר את אבק היומיום מעליהם ונכנסים אל חדר התה דרך דלת קטנה בהרכנת הראש כביטוי לענווה. החדר כולו בנוי בפשטות מחומרים טבעיים, והאור בו מעומעם כדי להשרות אווירה של רוגע. שמו של חדר התה ביפנית סוקייה, ומשמעות המילה משכן הריק.

עם כניסתם מוזמנים האורחים להתבונן במגילה ובפרח שנבחרו על ידי המארח והונחו עבורם בטוקונומה גומחה המוקדשת ליופי ולהתעלות הרוח. האורח בדרך התה מוזמן לחוויה של הרמוניה, כבוד, שלווה וטוהר. כל תנועה ומחווה המתבצעת במהלכה רוויה במשמעות אותה סופגים האורחים תוך לגימת התה הירוק המוקצף מתוך הקעריות

שודוֹ 書道 – דרך הכתיבה

כתב הסימניות הסיני אומץ ביפן עם הגעת הבודהיזם ואיתו מסורת קליגרפית מרשימה. בחלק זה של התערוכה מוצגות יצירות נבחרות של אמני קליגרפיה מסורתיים – מגילות מן האוסף של איתמר פרוקצ'ה, לצד יצירותיהם של אמנים יפניים עכשוויים – קזואו אישיאי וטומוקו קאוואו, אשר היא עצמה הופכת לחלק מהקליגרפיה.

"שמור על תנוחה זקופה ועל נפש נכונה כאשר אתה אוחז במכחול", נכתב בהנחיות ללימוד שודו, "דרך הכתיבה" (שו – כתיבה, דו – דרך). שודו, אמנות הקליגרפיה, מכוונת את מודעותו של האדם אל מרכז גופו וממקדת את מלוא תשומת ליבו בכל שלב משלביה: היא מתחילה בהתכוונות ובהשקטת התודעה, בריכוז, תוך שפשוף אבן הדיו במים להשגת הסמיכות הרצויה, ובמיקוד תשומת הלב במשמעותן של הסימניות שייכתבו.

הכתיבה עצמה מתחילה בנשימה עמוקה, אחיזה במכחול בניצב לנייר והפניית הקשב לתנועת המכחול ולזרימת הדיו על גבי הנייר תוך כדי נשיפה. המכחול הוא מעין סיסמוגרף של הנפש, עדין ומדויק להפליא. כל היסוס, הסחת דעת או מתח עודף נרשמים מיד על הנייר ומשקפים לכותב את מצבו הנוכחי כביטוי של אנרגית החיים (Ki). היטיב לתאר זאת מורה הזן ננטנבו: "יש לשתוק בעת כתיבת סימנית גדולה, כי הסימנית "תמות" אם לא תיכתב בנשימה אחת".

אמנות זו, שנמסרה ממורה לתלמיד במשך דורות רבים, התבססה על התמסרות, כנות, משמעת עצמית והתמדה. הכותב נדרש לתרגל בשקידה ולמדוד בעיני רוחו את משך התנועה, המקצב, היחס בין הקווים וכמות הדיו הרצויה.

כתב הסימניות הסיני (קאנג'י) הגיע ליפן עם הבודהיזם במאה השביעית, והתרבות היפנית אימצה אותו בשינויים והתאמות לשפה היפנית. זהו כתב שמקורותיו בדימויים ציוריים

בודו 武道 – אמנויות הלחימה המסורתיות של יפן

בודו צמח מתוך תרבות הסמוראים. בתערוכה מוצגות שלוש מהן:

• קיודו – דרך הקשת, המדגישה דיוק מדיטטיבי
• איאידו – דרך החרב, העוסקת בתגובה מודעת ומיידית
• אייקידו – דרך ההרמוניה, המחנכת לפתרון עימותים ללא אלימות

שלושתן אינן מבוססות על תחרות או על ניצחון, אלא על תהליך פנימי של איחוד גוף ונפש.

אִיאיידו היא אמנות שליפת חרב המבוססת על שימוש בחרב היפנית המסורתית קטאנה. בבסיס התורה טמון הפרדוקס בין הפוטנציאל האלים של החרב לבין התנגדות מהותית לשימוש בה לפגיעה או להרג. המתאמן, שמיומנותו בחרב מאפשרת לו להרוג, פועל דווקא מתוך הימנעות מוחלטת מכך וללא כל כוונה לפגוע באחר. מטרת האימון היא אחת – שליטה עצמית לחרב מעמד סמלי ופולחני ביפן, והיא אחד משלושת סמלי הקיסרות ונחשבת עד היום כאובייקט מקודש בעל נוכחות רוחנית בדת השינטו.

בתקופת קמקורה (1333-1185) ועליית מעמד הלוחמים, נדרשה מהסמוראים שליטה מושלמת בחרב, והאימונים פיתחו בהם ריכוז עילאי, דריכות ומשמעת עצמית. דמות מפתח בעיצובה של האיאיידו במאה ה-16 היה הייאשיזקי ג'ינסטוקה שיגנובו (1621-1546), שפיתח את הממד הרוחני באמנות שליפת החרב וחינך את הסמוראים בתקופתו להשתמש בחרב לא

ככלי לנטילת חיים אלא כאמצעי להצלת חיים. במאה ה-20 גובשה השיטה באופן ממוסד כדרך לאימון. המונח אִיאיידוֹ מורכב משלושה סימנים: 居合道:

יאי 居 – מציין מצב של כוונה פנימית ממוקדת ונטולת פחד; אמנויות הלחימה המסורתיות של יפן, בודו, צמחו מתוך תרבות הסמוראים, מעמד לוחמים ששלט ביפן מהמאה ה-12. בתקופות של מלחמות וחוסר יציבות, שנמשכו עד המאה ה-16, התעצבו שיטות כמו קנג'וטסו (אמנות החרב), קיוג'וטסו (אמנות הקשת) וסוג'וטסו (אמנות החנית) למערכות קרב מורכבות ששילבו שליטה גופנית ומשמעת נפשית. האימון לא נועד רק למיומנות טכנית אלא גם לעיצוב אופי ולטיפוח בושידו דרך הלוחם, המדגישה עוצמה מנטלית, מוסר ומשמעת. תלמיד הבודו מתאמן ביסודות אמנויות הלחימה, ובאמצעות אימון נוקשה (קייקו) הוא שואף "לנצח את ללמוד לשלוט בגוף ובתודעה ולהגיע לאיחוד של מחשבה, העצמי" טכניקה וגוף (שין-גי-טאי).

עם איחוד יפן בראשית תקופת טוקוגאווה (1868-1603) החל עידן של שלום יחסי, ומוקד האימון עבר לפיתוח הרוחני. השפעות קונפוציאניות, דאואיסטיות ובודהיסטיות עיצבו את הבנת הלחימה כאיחוד גוף, תודעה וקי (אנרגיית החיים). כך הפכו שיטות ה"ג'וטסו" לדו – דרך המדגישה צמיחה פנימית, הרמוניה ואחריות אישית. הסימן בו (1) זכה גם הוא לפרשנות חדשה: "להפסיק (ב) את הקרב (ע)".

כיום כולל הבודו אמנויות כמו ג'ודו (הדרך הרכה), קנדו (דרך החרב), קיודו (דרך הקשת), אִיאיידו (אמנות שליפת החרב), סומו (האבקות טקסית), הַרְטדו (דרך היד הריקה), אייקידו (דרך ההרמוניה), נָגִינְטָה (לחימה במוט להב), ג'וקנדו (דרך הלחימה בכידון) ועוד, וכולן מבטאות שילוב של טכניקה ואתיקה.

אייקידו היא דרך חיים ופילוסופיה רוחנית-חברתית שוחרת שלום, המשתקפת במשמעות שמה: "הדרך (דו) להרמוניה (איי) עם אנרגיית החיים (קי)". אבי האייקידו, מוריה אוּאַשִׁיבָה (1969-1883), חיפש דרך לשלב את מיומנות הלחימה של הסמוראים עם התפתחות אישית ורוחנית. הוא הדגיש כי לא המציא פילוסופיה חדשה אלא קיבץ מכל תורות הלחימה שהכיר את האלמנטים שמטרתם הגנה עצמית ויצירת הרמוניה. בליבת הפילוסופיה עומד הרעיון של הרמוניה ואי-פגיעה. בשונה מאמנויות לחימה רבות המכוונות להכרעה וניצחון, מטרת האייקידוקה (תלמיד אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. הרעיון מתממש באמצעות עקרון ההצטרפות המעגלית לתנועת התוקף (קי-נו-נאגארה) והסטת כוחו, במקום להתנגד לו. זהו ביטוי מעשי של היכולת לשמור על לב רגוע ושליטה עצמית מול לחץ ואלימות.

ההיבט הרוחני באייקידו מושרש בתפיסה שהניצחון האמיתי הוא ניצחון על התגברות על הדחפים, האגו והתכונות השליליות. ה"קי" (אנרגיית חיים) מייצג את החיבור הרוחני, והאימון הוא דרך להתפתחות פנימית המטפחת חוסן נפשי ומודעות עצמית וסביבתית.

דרך הריקות של אונישי יסואקי Yasuaki Onishi by Void of  The Way

האמן היפני אונישי יסואקי מציג מיצב שיצר במיוחד עבור התערוכה מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי-נראים – כובד, מתח, זמן ואוויר. המבקרים מוזמנים למצוא את דרכם בין סבך של רצועות נייר לבנות התלויות באוויר ונעות עם משב הרוח לבין סלעי בזלת קדמוניים. בנוסף, יציג יסואקי סדרת צילומי פעולה שנפרש בהם נתיב של אש בחשיכה.

עבודותיו של האמן היפני אונישי יסואקי נעות על קו דק שבין נוכחות להעדרות, בין חומר גשמי לבין רושם חולף. יסואקי יוצר מייצבים מחומרים נעלמים חסרי ממשות המאיינים את כוח הכבידה, כמו יריעות ניילון צפות באוויר או רצועות נייר תלויות הנעות בכל משב.

סדרת תצלומי הפעולה המרהיבים של אונישי, שמוצגים בתערוכה, נוצרה בחשיפה ממושכת בעודו משחיז מסגרות ומוטות מתכת מול המצלמה ומגלגל אותם הרחק ממנה שוב ושוב. האור הבוער והחלקיקים המתפזרים באוויר יוצרים תחושה של אנרגיה חיה, רצף של ספים המזמינים למעבר טקסי, סף אחר סף. המחזה מעלה על הדעת את מסלול ההליכה בפושימי אינארי – מקדש השינטו המזוהה יותר מכל עם רצף שערי ה־טורִי האדומים הנפרשים כדרך מקודשת אינסופית במעלה ההר. שובלי האור של הגיצים יוצרים מעין נתיב של אש בחשיכה, דרך אל הלא נודע שקוראת פנימה וכמו מחשלת את העובר דרכה.

אונישי פועל מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי נראים – כבידה, מתח, זמן ואוויר. המייצבים שלו אינם בנויים במובן המסורתי, אלא מתהווים מתוך מערכת יחסים עדינה בין החומר לחלל. לעתים נדמה כי היצירה כולה עשויה להיעלם ברגע: די בשינוי באור, בתזוזה קלה של נקודת המבט או בתנועה עדינה של הגוף כדי לחוות אותה אחרת. הצופה מוזמן לנוע במרחב, להתכופף, להאט ולגלות את היצירה כמצב מתמשך. במובן זה, עבודתו של אונישי מהדהדת תפיסות יפניות של ארעיות Mujo 無常 ומתרחשת במרווח שבין הדברים Ma 間. המיצב נטען במתח שבין אבני הבזלת המפוזרות במרחב, שכמו היו מונחות כאן מאז ומעולם, לבין רצועות הנייר הלבנות שריחופן העדין מזמין להתבונן במתרחש ברגע הנוכחי. זהו פיסול של קשב – רישום של תנועה במרחב שבו החומר מלמד אותנו לראות את הבלתי נתפס.

באולם נוסף יוצגו יצירות עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים, ביניהם אליקה מצויה, שון קומיאמה, אלכס קרמר, אבי אייזנשטיין ומאיה כהן לוי. בכל היצירות התהליך הוא העיקר והיוצר הופך עצמו לדרך. ברחבת הפטיו מוצגת יצירתו של נובויה ימגוצ'י – ללכת בין הטיפות, מעגל של טיפות מים מבהיקות מפלדת אל חלד מחושלת, המדמה את האנסו – מעגל אינסופי ללא סוף והתחלה.

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח עם דאו – רוח הדרך

בעבר ביקרתי במוזיאון הכל כך מיוחד שבקיבוץ הזורע וסיפרתי עליו כאן. התערוכה שבמוזיאון בקיבוץ הזורע, מבקשת להתקרב אל רוח הדרך ולהקשיב לליבה, כשהיא מציגה את הדרך לא כיעד אליו מגיעים, אלא כאורח חיים של קשב פנימי, תנועה בהרמוניה עם השינוי המתמיד (במסורת הדאו), ואימון התודעה לנוכחות מלאה כאן ועכשיו (במסורת הדו).

שלושה חללי תצוגה – שלושה מסעות

התערוכה במוזיאון וילפריד, מחולקת לשלושה חללים כשכל אחד מהם מזמין את המבקר למסע אחר:

• חיפוש הדרך הפנימית במסורות הדאו והזן בודהיזם: אולם זה מציג מגילות מסורתיות ובהן ציורי זן יפניים מאוסף איתמר פרוקצ'ה בהשפעת התרבות הסינית, לצידן גרסה מקורית שיצרה האמנית ענת שרייבר למשל הסיני המצויר "עשר התמונות של הרועה והשור" שנועד להתוות את דרכו של תלמיד הזן בחיפוש הרוחני.  יצירה נוספת של האמנית ההודית שילפה גופטה מציעה התבוננות רפלקטיבית בשאלה שמניעה אדם לצאת למסע.
• טלי נבון / הֶלֶךְ – מסע בעקבות וילפריד ישראל: באולם זה מציגה האמנית טלי נבון מסע מדומיין בעקבות יומנו של וילפריד ישראל משנת 1925, המתעד את מסעו להודו. נבון משתמשת כאן, כמו גם בעבודותיה הקודמות בחומרי הארכיון כחומר גלם פעיל, בתחומי הרישום, הציור, הווידאו והמיצב, כדי לתור אחר הלכי נפש ולשהות בזמן אחר. קריאת היומן, מאה שנה לאחר שנכתב, הוליכה אותה פנימה אל המסע האישי שלה. עבודותיה מתארות דמויות במסע, המתמוססות והולכות ומתרחקות, עד שנותרת רק הצעידה עצמה.
• הליכה מדיטטיבית – הליכה כדרך וכאקט אמנותי: האולם השלישי מתמקד בהליכה עצמה כמושא להתבוננות. בתקופה שבה נדמה כי אבדה הדרך, אפשר להתכוונן מחדש באמצעות ההליכה המדיטטיבית – אמצעי לתרגול תשומת לב והשקטת התודעה. ביצירות הופכת ההליכה עצמה לפעולה אמנותית שיש בה פוטנציאל לעורר מחשבה על היחס בין גוף ומרחב, תנועה בזמן וחיבור או ניתוק האמנות מהחיים. הקהל מוזמן לשים לב לקצב ההליכה שלו בין היצירות, ואף לסרוק קוד להנחיה מוקלטת של הליכה מדיטטיבית. מציגים: סיגלית לנדאו, איתמר ניומן, אוהד פישוף והאמנית הסינית צווי שיו-וון.

מדאו לדו – סיכום

לדברי שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכות: "בתקופה כל כך מטלטלת שבה אנחנו חיים, התערוכה מבקשת להזמין את המבקרים להאט את הקצב. יש חוסר הלימה בין הקצב המהיר שבו הדברים קורים במציאות שלנו לבין הקצב האנושי הפנימי. אמנויות הדו היפניות מבקשות ליצור איזון ולאחד בין לב, גוף ותודעה. התערוכה מזמינה את המבקרים לכייל את המצפן שלהם, להתחבר לפנימיות שלהם ולהיות בנוכחות מלאה, ללא הסחות דעת. כל אחת מאמנויות הדרך המוצגות בתערוכה היא בעצם דרך להגיע פנימה, למצוא את השקט, השלווה והאיזון שאנחנו כל כך זקוקים להם".

נעילה סוף מאי 2026. מוזיאון טיקוטין, שדרות הנשיא 89 חיפה https://www.tmja.org.il/. סגור ימי שני. מוזיאון וילפריד לאמנות המזרח, קיבוץ הזורע. סגור ימי ראשון. פרטים באתר https://www.wilfrid.org.il/