HIGH LINE NYC

אראלה פלד ממשיכה לספר לנו על ניו-יורק שלה ||| חוויות של מדריכה בביקור כמטיילת בתפוח הגדול ||| לחצו על התמונה להמשך הכתבה <<<

Eataly

מדפים מכל טוב ב-Eataly ניו-יורק (צילום אראלה פלד)
מדפים מכל טוב ב-Eataly ניו-יורק (צילום אראלה פלד)

אראלה ממשיכה לספר לנו על ניו-יורק שלה: ביום השלישי לשהותנו בניו יורק החלטנו לתקוף אזור שלא היכרנו וגם לא שמענו עליו: HIGH LINE. בדרכינו לסיור בהיי ליין עוברים אנו ברחוב ה 23. בפינה עם השדרה החמישית ישנה חנות לגו מדהימה. עשרות דמויות ענקיות בנויות מקוביות לגו. קיר מלא מגירות כשבכל מגירה גדלים שונים וצבעים מרהיבים של הקוביות הקטנות האלה. יכולתי שעות לבלות שם אך הזמן דוחק והמלאכה מרובה.

בשר, בשר ועוד בשר ב-Eataly ניו-יורק (צילום אראלה פלד)מיד אחרי הלגו ניכנסנו למתחם אוכל עליו יכולים איל שני, מיכל אנסקי ושאר חבורת הפלצנים הקולינרים רק לחלום: "EATALY" .(זו לא שגיעת כתיב). בית ספר לבישול, מעדניה של כל מה שאתה רק מעלה בדעתך וקשור לאוכל: ראשית, ערימה של דלעות……. סלי קש מלאים תפוחים כיכרות גבינה ענקיות נקניקים, מאפים, ירקות, ספרתי 18 סוגי פטריות. יינות, עוגות ועוגיות, בשר מדהים בהגשה, מסעדת בר בעמידה ומסעדה בישיבה סביב שולחנות, צדפות מונחות על הר של קרח….. שלטים עם אימרות: "בוא וגלה איך האוכל מאחד את היקום", "לחם זה דבר רציני". גם פה יכולתי לבלות שעות……

אבל "ההיי ליין" חיכה לנו…….

High Line

אז מה זה בעצם HIGH LINE ?

זהו פארק מוגבה מעל המולת העיר. פארק צר וארוך הנטוע על תוואי מסילת רכבת משא שהיתה מביאה סחורות לאזור Down Town, מהנמל שעל נהר האדסון. בסוף שנות השמונים הושבתה הרכבת סופית. בשנת 1999 עמד האזור בפני סכנת הריסה. קבוצה של "חברי אגודת ההיי ליין" התארגנו כדי להציל את האזור ולהפכו לפארק. בשנת 2000 הוחלט בשתוף חברי אגודת ההיי ליין והעיריה, להפוך את תוואי המסילה לגן שאורכו כ 2.5 ק"מ והוא משתרע בין הרחוב ה 30 ועד ל 14 בצד המערבי של מנהטן מעל לשדרה העשירית. ישנם הרבה אפשרויות לעלות אל הגן במדרגות אבל רק מהרחובות 14, 16, 23, 29 ניתן לעלות במעלית. הגן נפתח לקהל בשנת 2009 והשלב האחרון שלו עד לרחוב 34 יושלם עד שנת 2018. פרחי בר וצמחי בר שונים נזרעו וניטעו לאורך המסילה. סיורים מודרכים נערכים לאורכו. פסלים סביבתיים מיוחדים מאד הופכים אותו למוזיאון פתוח.

גרפיטי מרחף ב-High Line ניו-יורק (צילום אראלה פלד)שמעתם פעם על גרפיטי מרחף? אז דעו לכם שיש דבר כזה והוא מדהים. קונטור של אותיות מרותכות אחת לשניה ומוצבות לפני קיר לבן וכשאתם מסתכלים עליהם זה ממש נראה כאילו זהו ציור גרפיטי מרוסס על הקיר……מקומיים מטיילים בגן בהפסקת הצהריים, תיירים נהנים מהנוף הנשקף מפינות שונות…. והשקט הזה שם למעלה כל כך מנוגד להמולת הרחוב שלא מגיעה אליך בכלל…….

Fathallah Saad של אמילי ג'אסיר

ישבנו לנוח על אחד הספסלים הרבים לאורך הגן ופתאום קולטות עיני כתוב בערבית ומתחתיו תרגום באנגלית. וכך נאמר שם: "הספר הזה שייך לבעליו Fathallah Saad   הוא קנה את הספר בכספו בתחילת מרץ 1892".

אז מי הוא אותו פטהאללה סעד ואיזה ספר הוא קנה ב 1892 ואת מי זה צריך לעניין עד כדי כך שהמשפט הזה יופיע על קיר בית בניו יורק.

מחאה אומנותית נוסח ניו-יורק (צילום אראלה פלד)
מחאה אומנותית נוסח ניו-יורק (צילום אראלה פלד)

בדקתי ומצאתי ש: המשפט הזה נכתב ע"י Emily Jacir  כמחאה. אמילי ג'אסיר היא אמנית רב-תחומית פלסטינית, עוסקת בצילום, וידאו ארט, פיסול ומיצבים. משפחתה במקור מבית לחם. היא גדלה בסעודיה ולמדה אמנות באיטליה. היא זכתה בפרס הוגו בוס היוקרתי לשנת 2008. הציגה במוזיאונים בעלי שם בהם המוזיאון לאמנות מודרנית.

וזה ההסבר המופיע באינטרנט בעניין המשפט התמוה הזה על הקיר: "המשפט הזה שנכתב על הקיר בא להזכיר בערך כשלשים אלף ספרים שנלקחו כשלל מבתי פלסטינים, מספריות וממכונים ע"י השלטונות הישראליים בשנת 1948. ששת אלפים מהספרים האלה שמורים ומקוטלגים בספריה הלאומית ובספרית האוניברסיטה בירושלים תחת הכותרת "רכוש נטוש". אמילי ג'אסיר צילמה ספרים אלה במהלך כמה ביקורים שערכה בספריה. עבודתה מעלה לא רק את שאלת לקיחת הספרים כשלל אלא גם את כל נושא שאלת זכות השיבה…."

ואת זה אני רואה צבוע על קיר ענק במנהטן שבניו יורק בשבוע בו אנחנו עדים לעשרות פיגועים בכל רחבי הארץ …..תחושה קשה.

עייפנו. חלקינו גם נפשית וגם פיזית. והחלטנו להתפצל. היתה לי עוד משימה אחת שרציתי להספיק בניו יורק ולא רציתי לוותר.

האשה בזהב

האשה בזהב של גוסטב קלימט (צילום ויקימדיה)
האשה בזהב של גוסטב קלימט (צילום ויקימדיה)

עליתי על אחת הרכבות התחתיות שהובילה אותי לצפון מנהטן לשדרה ה-5 ורחוב 86. מוזיאון Neue Galery שם מוצגת התמונה המפורסמת של גוסטב קלימט: "האשה בזהב". לא מזמן סיימתי את קריאת הספר בשם זה אותו כתבה אן מרי אוקונור. ספור המבוסס על עובדות הסטוריות המספר את ספורן של משפחות יהודיות אמידות בוינה של תחילת המאה העשרים דרך עליתם לשלטון של הנאצים והמשך גורלן הנורא. ספורן של מאות יצירות אמנות שניגזלו ע"י הנאצים ונשארו אחרי המלחמה בידי המוזיאונים באוסטריה. זהו ספורה של אדלה בלוך באואר שדמותה היא דמות "האשה בזהב", ושל מריה אלטמן מלוס אנג'לס שמחליטה למרות גילה המופלג לתבוע את ממשלת אוסטריה להחזיר לה יצירות האומנות וביניהם הציור המפורסם של דודתה שהיה הרכוש המשפחתי שלה. בסופו של דבר הוחזרו היצירות למשפחה. ציורה של אדלה נקנה ע"י המליונר רון לאודר בסכום הגבוה ביותר באותה עת, 132 מיליון דולר. כיום הציור מוצג במוזיאון קטן .Neue Galery.

נכנסתי על קצות אצבעות בחרדת קודש לחדר בו מוצג הציור הכל כך מפורסם. עמדתי מולו ולנגד עיני עברו כל אותם דמויות עליהן קראתי בספר. ראיתי בלובר את המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י….. את ציורו של דוד הכתרת נפוליאון…. את בריכת נימפות המים של מונה…… את פסל דוד של מיכלאנג'לו, מעולם לא התרגשתי כל כך כמו לראות בעיני את המקור של "האשה בזהב" אדלה בלוך באואר של גוסטב קלימט……

שבתי למלון מאושרת שהשלמתי את המשימה.

אתר המוזיאון בניו-יורק https://www.neuegalerie.org/

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. אריאלה פלד

    זו לא תגובה אלא השלמה: באחד מטיולי האחרונים השתתפה מטיילת שעבדה שנים רבות בספריה הלאומית בירושלים. כשסיפרתי לה את ספור המחאה של אמילי ג'אסיר מניו יורק, אמרה לי שזהו עוד אחד מסילופי ההסטוריה. אכן ישנם ספרים מקוטלגים לחוד אחרי שנילקחו מבתים שיושביהם הערבים נטשו אותם אחרי קום המדינה. אם לא היו אוספים ושומרים אותם הם כבר לפני שנים רבות היו הופכים לערימות אפר במזבלות השונות.

כתיבת תגובה