סוף מסע האופניים בין פסאו לוינה

אריאלה פלד, מדריכת טיולים ותיקה ומוערכת, מספרת על טיול אופניים בעמק הואכאו, אוסטריה ||| טיול באיזור מוכר לה שנים רבות, דווקא מצד הנהר על ספינות הקרוז ||| תיאור המסע יתרום לכל מטייל באזור זה ||| כל הסיפורים והחוויות בהמשך <<<

הספינה של הונדרטווסר? (צילום אריאלה פלד)

ממשיכים מזרחה

אחרי שניפרדנו מ- 240 יורו….. ואכלנו ארוחת בוקר ממש מגניבה אבל במידה כדי שלא תכביד על הבטן, הרכבנו שוב את ארבעת התיקים משני צידי האופניים……. חבשנו שוב, אני קסדה, ואיציק כובע, יצאנו לדרך. היציאה מקרמס לא היתה מלבבת….. אזור תעשייה, מחסנים……, תחנות רכבות משא, עם ערימות של מכולות אחת על גבי השניה ממתינות להיות מועמסות על משטחי הקרונות…. .אבל ככל שהתרחקנו מהעיר, לאט לאט חזר הצבע.

הירוק לנוף. פתאום נגמר שביל האופניים עם שלט ועליו כתובה אחת המילים השנואות עלי בשפה הגרמנית או בכל שפה אחרת: "באושטלה" שפרושו הדרך בשיפוצים. והחץ הורה להמשיך שמאלה על הכביש.

איציק שם לב שכל הכלים ההנדסאיים עמדו מושבתים כי היה זה יום ראשון והחליט שאפשר לעבור דרך אזור אתר הבניה במקום לעשות סבוב. מצאנו את עצמינו מדלגים בדרך עפר כבושה מלאה בורות ומהמורות לאורך כשלשה ק"מ. לאחר כחצי שעה של טוסיק די סובל…… הגענו לצומת וגשר מעל פלג מים לשם היינו אמורים להגיע יחד עם כל שאר הרוכבים שבחרו בדרך המוצעת והגיעו לשם אולי קצת באיחור מה, אבל הרבה יותר מחייכים מאיתנו…..

אבל מכאן חזר החיוך אל פנינו כי נכנסנו שוב לאזור ירוק של יער ושדות, ציפורים וצפרדעים. והיתה זו הפעם השניה על המסלול ששמענו ברור מאד את הקוקיה: קוקו, קוקו……..

רוח קלילה נשבה מידי פעם והעיפה מעל צמרות עצים שנראו לי כסוג של עצי צפצפה, זרעים פצפונים עטופים במוך לבן עדין מאד באויר. הם נראו ממש כמו פתיתי שלג קטנטנים. ובצידי הדרך הצטברו כדורי המוך האלה למעטה לבן ממש כמו צמר גפן.

שמות העיירות והכפרים בדרך היו כולם מסובכים ונרשמו עם עשרות אותיות. עלו על כולם שני כפרים שהוקמו ככפרי דייגים לפני מאות שנים: KLEINESCHNBICHL  ו- LANGESCONBICHL.

בית ספר למקצועות טכניים הוקם באחד מהם בשנות השבעים ואז הוסף לסמל העיירה גם משולש וסרגל טי נוסף לדג שהיה שם קודם.

המשך הדרך עבר בשבילים מתפתלים בתוך יער קסום עם שירת ציפורים בלתי פוסקת כשמידי פעם חוצים גשרים קטנים נטויים מעל פלגי מים מפכים, או לצד אגמים קטנים בהם משתקפים העצים במלא קומתם ורק צפרדע מזדמנת שקפצה לברך אותנו לשלום ציירה על המים עיגולים וקילקלה את ההשתקפות המושלמת. אבל סלחנו לה וענינו לה בשפתה "קווה קווה".

באזור הזה כונה שביל האופניים "הדרך הרומנטית"…….. אכן הרגשנו בליבנו את הרומנטיקה ועצרנו מידי פעם לחיבוק מעודד ולמנוחה.

טולן Tuln

התעודדנו במיוחד כשראינו על שלטי הדרך את השם Tuln Strasse ידענו שאנחנו מתקרבים כבר למחוז חפצינו – Tuln.

הניבלונגים של טולן (צילום אריאלה פלד)

השביל פנה בתשעים מעלות בחזרה לכוון הנהר ממנו התרחקנו קצת ובנקודת החיבור פגשנו גשר מיתרים ותחתיו השתוללה סירת מירוץ שגררה אחריה בחור שהפליא עם ביצועיו בסקי מים. אינני יודעת אם היינו כבר מאומנים למדי, או שהדרך היתה קלה יותר אבל הגענו לטולן הרבה יותר מוקדם משחשבנו. מזג האוויר היה נפלא ויום ראשון הוציא הרבה מאד אנשים לטיילת המקסימה. ושם במזח עמדה לה ספינת עץ קטנה בשם REGENTAG שפרושו: יום גשום. זאת הספינה שעל סיפונה הגיע האמן האוסטרי ממוצא צ'כי, הונדרטווסר Hundertwaser לניו-זילנד.

בהמשך הטיילת ניצבו דמויות ענק מברונזה של לוחמי הניבלונגים Nibelungen – שבטים עתיקים מהמיתולוגיה הגרמנית, מול ההונים שהגיעו כנראה מערבות הונגריה, ושם בטולן נערך ביניהם קרב גדול. ליד רגלי ההונים עמד לו עכברוש, גם כן מברונזה, ואת ספור המעשה הקריא ממגילת ברונזה, ינשוף שנראה מה זה חכם…… גם הוא היה מברונזה…..

על האגדות המספרות את תולדות הניבלונגים כתב ריכרד ווגנר מספר אופרות Der Ring des Nibelungen שהיו אהובות במיוחד על שני מטורפים: לודוויג השני מלך בוואריה, שבתוך הטירה המפורסמת שלו, נוישוונשטיין, בנה אולם ענק עם ציורי קיר, אותם הקדיש לאופרות של ווגנר. והמטורף השני היה לא אחר מאשר היטלר שהעריץ את המוסיקה של ריכרד ווגנר ואת דמויות הניבלונגים.

טולן ידועה גם בזכות העובדה שאחד מהציירים האוסטרים הידועים, אגון שילה Egon Schiele, נולד בה . ואכן ברחבי העיר ניתן למצוא את בית הולדתו, רחובות על שמו, פסל שלו ומוזיאון המציג את עבודותיו.

אחרי הניסיון שהיה לנו ב"מציאת המלון" בקרמס, באנו כבר מוכנים עם הזמנה מאתמול למלון בוטיק קטן ונחמד שנפתח רק השנה.

מפגש מדריכות

רות, חברתי הטובה , מדריכה מקומית מוינה, עלתה על רכבת, נסעה סה"כ חצי שעה ובאה לפגוש אותנו ולאכול בחברתנו ארוחת ערב בכיכר המרכזית היפה של טולן, שם עבדו במלא המרץ על הקמת דוכני נקניקיות ובירה לקראת חגיגות האחד במאי שיחלו כבר מחר בערב בעיר.

באוויר התעופפו סנוניות וכמה חיפושיות חומות המכונות פה "החיפושיות של חודש מאי". סיפרה לנו רות שהזחלים מהם מתפתחות החיפושיות, שוכנות בתוך האדמה במשך שבועות מספר עד חודש מאי ואז הן יוצאות לאוויר העולם. (לא בטוחה שהבנתי נכון את עניין הזחלים)….אחרי ששלחנו את רות חזרה לוינה ברכבת צנחנו ללינת לילה דובית כדי לאגור כוחות ליום הדיווש האחרון.

יום אחרון….מה יסופר

וואו…… קשה להאמין. יום אחרון הגיע. קמנו מלאי התרגשות……. היום השמיני לרכיבה על אופניים בין פסאו לוינה הגיע ואנחנו כאן. לא נשברנו גם כשלא היה קל….. , לא ויתרנו לעצמנו…….., עודדנו אחד את השני ואנחנו מוכנים לצאת לדרך ולסיים את אשר התחלנו. העמסנו בפעם האחרונה את התיקים לצידי האופניים, דבר שלכשעצמו לא היה קל ונפל על כתפי איציק בעיקר….. מלאנו את בקבוקי המים……. קסדה וכובע על הראש, כפפות על הידים…… צילום אחרון יחד לפני תזוזה וקדימה לדרך. נפרדנו מהקיסר הרומי מרקוס אורליוס Marcus Aurelius Antoninus Augustus, שישב על סוסו ממש על שביל האופניים וניסה לספר לנו על המחנה הרומי שישב במקום….. אך לנו אצה כבר הדרך והסברנו לו שכבר אתמול ראינו את המגדל הרומי במרכז העיר בו  משתכרים  צעירי העיירה כל ערב בפאב המקומי ……, הוא איחל לנו יום נעים והמשיך להצביע ולצפות אל עבר הדנובה.

כבר בבוקר הרגשנו שיהיה זה יום חם מהרגיל. האופניים התגלגלו קדימה בקלילות בשביל המישורי, וכמעט ולא ירדנו מההילוך החמישי מקסימום הרביעי. פה ושם ליוו אותנו כמה ברבורים וצמדי ברווזים, חיפושיות חודש מאי התעופפו כמו משוגעות באוויר, חלקן צנחו על הכביש ונדרסו תחת גלגלי אופניים שעברו במקום, ומידי פעם עצרנו למנוחה על ספסל עץ שמאות כמוהו עומדים ומחכים לעוברים בדרך שיעצרו למנוחה קצרה, שיהנו מהנוף השלו כל כך עם המים הזורמים לאיטם…..

אין לי ספק שעל אחד הספסלים האלה בשעות היום האלה כשהשמש עמדה בזוית המסויימת הזו בשמים הכחולים בלי אף ענן, ישב יוהאן שטראוס Johann Strauss, הסתכל על המים ובראשו התנגנה "הדנובה הכחולה". אותה יצירה אלמותית שבכל פעם שאני משמיעה אותה באוזני המטיילים שלי, הם, ביחד איתי מתמוגגים מנחת, ואם יש ביניהם נוסע נחמד המבין לליבי, הוא מיד קם ומזמין אותי לריקוד הוולס……. ובפעם הבאה כשזה יקרה, אין לי ספק שאותה התמונה שראיתי מול עיני, שם על הספסל, על גדת הדנובה כשאני חבוקה בזרועותיו של איציק אהובי תשוב ותופיע לעיני רוחי.

יום חג בפאתי וינה

300 ק"מ בין פסאו לוינה (צילום אריאלה פלד)

וכך התגלגלנו הלאה והלאה , בין עיירות חמודות, קטעי יער ירוק שהם כבר חלק מיערות וינה המקיפים שני שליש מהיקף העיר והופכים אותה לאחת מהערים בעלות האויר הנקי ביותר בעולם…..

אמנם היה זה יום שני שאמור להיות יום עבודה, אבל אתמול היה יום ראשון ומחר יהיה האחד במאי שהוא חג הפועלים מאז המאה ה 19 באוסטריה וחוגגים אותו באדיקות……. אז עשו יום גשר , לכן בדרך פגשנו הרבה מאוד משפחות עם ילדים על אופניים, הרבה מאוד כלבים מוציאים את בעליהם לטיול…….. כולם עם שקיות פלסטיק לאיסוף ……… והתמונה שמצאה מאד חן בעיני היתה של אישה צעירה, דוחפת עגלה כפולה עם שני ילדים יושבים בפנים. בצד אחד של העגלה קשור כלבלב שרץ לצידם ובצד השני אוחזת ילדה ממש קטנטנה, אולי בת שנתיים וחצי והולכת ברגל…….. הפרצוף המתוק והזועף שלה לא הותיר מקום לספק על מה שעובר לה בראש: "למה הם בעגלה ואני צריכה  ללכת ברגל?"

בצד השדה ראיתי אישה גוחנת עם מעדר קטן ועוקרת עשבים. עצרתי לידה והתעניינתי במעשיה. "אני עוקרת כמה צמחים  שעוזרים לי נגד כאבים בברכיים." אמרה. " את השורשים אני שומרת לחורף ומכינה מהם תה מיוחד אותו אני מספיגה באספלנית ומניחה על הברכיים. ואת העלים אני מרתיחה עכשיו ועושה את אותו הדבר……… זה מרחיק ממני את הצורך בניתוח". איחלתי לה הרבה בריאות והמשכתי לדווש.

וינה

סוף המסע בוינה (צילום אריאלה פלד)

פתאום ראיתי מרחוק את מגדל הטלוויזיה של וינה בגדה שממול ומימין מעלי התרוממו גבעת לאופולד Leopoldsberg וגבעת קלנברג Kahlenbergerdorf כשבראש גבעת קלנברג ראיתי כבר את הכנסיה המוקדשת למלך הפולני יאן סבייצקי שעזר לנסיך אויגן מבית סבויה לעצור את העותומנים בשערי וינה. הגענו צעקתי, הגענו!!!!!

מעגן הספינות הפרטי של חברת לופטנר, אותן ספינות עליהן אני נוהגת לשוט עם קבוצות, בשייט הנהרות המגניב של חברת בשביל הזהב, היה לפני….. כל כך מוכר…….. ממש הרגשתי שבאתי הביתה….. לצערי אף ספינת אמדאוס לא עמדה וחיכתה לי אבל זה לא הפריע להרגשה הנהדרת שלנו כאשר ראינו על מד הקילומטרים את הסיפרה 300 ועל שלט קבלת הפנים את השם  Vien

תם ולא נישלם…….

לסיפור היום הראשון למסע <<<

להמשך המסע <<<

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות