מסע במורד הדנובה

אריאלה פלד מספרת על טיול בחברת קלייר בלס, בחלקים הפחות מתויירים שלאורך הדנובה. מסע מבודפשט לאורכו של הדנובה ועד לטימישוארה שברומניה.

ערוץ שער הברזל על הדנובה (צילום אראלה פלד)

ערוץ שער הברזל על הדנובה (צילום אראלה פלד)

הדנובה

לאורך 2,860 ק"מ זורם לו  הנהר השני באורכו בארופה, מהיער השחור ועד לים השחור. בדרכו עובר הוא בלא פחות מ- 8 מדינות: גרמניה, אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, קרואטיה, סרביה, בולגריה ורומניה. הדנובה גם חוצה ארבע ערי בירה: וינה שבאוסטריה, ברטיסלבה בסלובקיה, בודפשט בהונגריה ובלגרד שבסרביה. לעתים הוא זורם בנחת במישור רחב ידים, באזורי הצפות שהפכו את הגדות לשמורות טבע ובתי גידול לזנים שונים של בעלי חיים ועופות, לעתים מימיו חסרי סבלנות כשהם נדחקים לתוך ערוץ צר ועמוק  ואז זרימתם הופכת מהירה וחזקה יותר….  הדגים באותו מקום בוודאי נדחפים וצועקים: "אני ראשון, אני הייתי לפניך בתור……" במשך הרבה מאד שנים נטו עמים שונים את אהלם לחופיו. הרומים בנו ערים מבוצרות ומחנות צבא לאורכו, ימי הביניים השאירו ערים עתיקות  עם חומות, כנסיות גותיות, שרידי בתי כנסת ומקוואות, רחובות מרוצפים באבני בזלת. גשרי אבן ועץ נבנו וחיברו את שתי גדותיו לכל אורכן ומפעלי חשמל הידרואלקטרים ולוקים (Lock), אותם בריכות עמוקות שנחפרות כדי לאפשר לספינות לעבור בו, מפרים את האזון העדין שבין הנהר לטבע סביבו.

מלחמות רבות ראתה הדנובה על שתי גדותיה משחר ההסטוריה עד ימינו אנו. מלחמות בגלל חוסר סובלנות דתית, מלחמות על טריטוריות ולאומניות, מלחמות אחים, ושתי מלחמות עולם בהם הפכו מימיה הכחולים לאדומים מדם הנרצחים שהושלכו לתוכה. אך היא לא עצרה לרגע. מימיה המשיכו לזרום בנחת הלאה הלאה כשהם נושאים עמם את המראות והזוועה….. שירים נכתבו אודותיה, מי בכאב ומי בהתפעלות מיופיה…… הוולס המפורסם ביותר של יוהאן שטראוס מתאר אותה כ"דנובה הכחולה…." ולצליליו ריחפו נערות בשמלות מלמלה ארוכות ותפוחות, לצד גברברים חנוטים בתוך חליפות שחורות עם פפיון באולמות הנשפים שבארמונות האצולה….., דייגים חובבים משליכים את חכתם בתקווה לתפוס איזה חידקן או קרפיון……

שיט על הדנובה

כבר כמה שנים שאני נוהגת להוביל קבוצות בטיולי שיט על הדנובה. הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגעתי עד כה במורד הנהר היתה העיר מוהאץ' (Mohács) שבהונגריה. המקום הזכור להונגרים בעיקר בגלל קרב מוהאץ הראשון ב 1526 שבו ניצח הצבא התורכי את צבאות ההונגרים ושלט בהם במאה וחמישים השנים הבאות, עד קרב מוהאץ' השני ב 1687. בקרב זה הנחיל הצבא ההאבסבורגי מפלה ניצחת לצבא העות'מאני. מפלה זו הביאה קץ לאיום העות'מאני על אירופה הנוצרית.

מורד הדנובה

הפעם החלטנו קלייר חברתי ואני, לתור ולחקור את ההמשך ובמשך 4 ימים לאורך 1300 ק"מ נסענו בכבישי הונגריה, רומניה, סרביה וקרואטיה.  ראינו, חווינו, למדנו, צחקנו המון, פגשנו אנשים מקסימים, אכלנו בלי סוף…… ובעיקר נהנינו. היו אלה 4 ימים אינטנסיבים אך לא אינטנסיביים מידי בהם הוכחנו לעצמינו פעם נוספת , שעם חברות כמו שלנו הכל אפשרי.

התחלנו את המסע בשדה התעופה בבודפשט שם עלינו על המכונית אותה שכרנו ויצאנו לדרך. תיכננו  להגיע ביום הראשון לנקודה הרחוקה ביותר בטיול , הלא הוא אזור שער הברזל שבין רומניה וסרביה. מרחק נסיעה של כ 500 ק"מ. היו שפקפקו  ביכולתינו לעשות את זה אבל אנחנו לא נבהלנו.

כנסיה בטימישוארה (צילום אראלה פלד)

כנסיה בטימישוארה (צילום אראלה פלד)

טימישווארה Timişoara

המקום הראשון בו עצרנו היתה העיר טימישווארה בירת חבל טימיש במערב רומניה. מקריאה בספרי תיירות  ובאינטרנט, טרם היציאה, למדתי שזו עיר מקסימה, המכונה וינה הקטנה או עיר הוורדים. העיר הראשונה באירופה שרחובותיה הוארו בפנסי חשמל כבר בשנת 1884, העיר הראשונה ברומניה שהיתה בה מבשלת בירה כבר בשנת 1717, והעיר בה נולד ג'והני וייסמילר הזכור לנו לטוב כטרזן הראשון (זה עם הברילנטין בשיער הבלונדיני והשרירים המנופחים…..) כיכרות מטופחות עם מבנים בסגנונות שונים מתקופת הקיסרות האוסטרו הונגרית…. ארט נובו, סססצייון צעיר, רנסנס, בתים בצבעי פסטל שונים, כיכר אונירי בה עומדות שתי כנסיות גדולות: האורטודוקסית והקתולית זו מול זו, כיכר ויקטורי עם בתים מדהימים , והקתדרלה האורטודוקסית, בתי קפה לרב ושדרה ענקית, האופרה והתאטרון תוחמים את הכיכר מהצד השני. בתי כנסת בסגנון מזרחי ומורי. גם מידידי מדריכי התיירות לרומניה ומאנשים שעלו משם ארצה הבנתי שיש למה לצפות. האמת, שכל אשר תארתי, אכן קיים אבל עדיין זקוק למתיחת פנים רצינית כדי שאפשר יהיה לראות באמת את היופי שהיה בעיר בעבר. אבל לא לדאוג….. הם בדרך הנכונה….. כיכר אונירי חפורה כולה וכך גם הסמטאות המובילות אל כיכר ויקטורי, וערימות של ריצוף חדש מחכות ליד האומן שתציב כל מרצפת במקומה. המבנים סביב בהחלט צבועים בצבעי פסטל יפים והכנסיה האורטודוקסית ממש מקסימה עם גגותיה המחודדים המכוסים ברעפים ירוקים. ככר ויקטורי מקושטת כולה בערוגות פרחי צבעונים מדהימים בשלל צבעים המתרוממים בינות לפרחי אמנון ותמר שבכל פעם שאני מסתכלת עליהם נדמה לי שהם פונים האחד מול השני עם פרצוף של מיקימאוס ומשוחחים ביניהם. חצינו את נהר בגה העובר בעיר אל עבר שכונות המגורים בהם לפי ההסברים ישנם בתים יפיפים וחיפשנו את "בית הטווס" אותו בית שחזיתו מקושטת בתבליטי טווסים, ינשופים וסנאים. אכן מצאנו את כיכר PLEVNEII והבית והוא היה פעם כנראה באמת יפה, ראינו את הטווסים וגם את הינשופים והסנאים אך כל כך חבל שהוא מוזנח, אפור ומתקלף……. אני מניחה שיבוא יום וגם לו תבוא עדנה והוא ישופץ.

הסתפקנו בצפיה על בית כנסת אחד מתוך השלשה שעדיין קיימים בעיר (רק אחד מהם פעיל) ובחרנו לראות את זה שברובע פבריק אשר נבנה בשנת 1899 בסגנון מורי ובאמת הוא אחד המבנים המרשימים כפי שנכתב עליו.

בית הכנסת בטימישווארה (צילום אראלה פלד)

בית הכנסת בטימישווארה (צילום אראלה פלד)

אורשובה  Orsova

אחרי שעברנו בכל המקומות אותם רצינו לראות ואחרי שננשכתי קלות ע"י כלב צעיר ונחמד שרציתי רק ללטף……..  המשכנו בדרכינו מזרחה אל עבר העיירה אורשובה. די מאוחר הגענו למלוננו בעיירה הנמצאת לחופו של מאגר המים בנהר הדנובה שנוצר כתוצאה מבנית סכר שערי הברזל (Porţile de Fier). עם בנית הסכר והצפת האזור, הלכה אורשובה והתפתחה כלפי מעלה במורדות הגבעות שהקיפוה. העיירה די מוזנחת עם פוטנציאל אדיר…. אם תתעלם מהלכלוך ובקבוקי הפלסטיק הפזורים לאורך החוף ומהבתים הממש מוזנחים….. תוכל לראות בדמיונך טיילת מקסימה עם בתי קפה ושמשיות צבעוניות מסביב לאגם הכחול המעוטר בגבעות ירוקות ממש כמו בשוויץ.

מלון APOLODOR שבו התאכסנו היה דווקא נחמד עם נוף למים. לחץ כאן למידע על המלון…….

האשה המגישה זר בנקודת המפגש בין הדנובה ומאגר המים שנוצר כתוצאה מבניית הסכר  (צילום אראלה פלד)

האשה המגישה זר בנקודת המפגש בין הדנובה ומאגר המים שנוצר כתוצאה מבניית הסכר (צילום אראלה פלד)

פסלים במאגר המים

למחרת המשכנו לאורך מאגר המים ובנקודת החיבור שלו אל הדנובה פגשנו שני פסלים מצחיקים. באחד אשה עם שמלה ארוכה מתכופפת קדימה כשישבנה בולט מאד שערה משוך אחורה במן משפך מוזר…..והיא מושיטה קדימה בשתי ידיה בייגלה גדול….. (אולי כוונת הפסל היתה לזר פרחים, אבל זה בהחלט נראה בייגלה). והפסל השני דמות מרומזת לאיש העומד בפסוק רגליים וידיו מושטות אל על ועל מתניו גלגל הצלה מרובע…….. פסל מודרני, וכך דימיינתי לי אותו. לפי התאריכים המופיעים על הפסל הבנתי שהם נוצרו כדי להלל את הפרוייקט הענק של בנית סכר שער הברזל בין השנים 1964-1969.

גבול רומניה סרביה

הנסיעה לאורך ערוץ הנהר המשמש גבול בין רומניה לסרביה ומפריד בין רכס הקרפטים הדרומיים ובין השוליים הצפוניים של הרי הבלקן. עברה בנוף מרהיב, עם עצירות לצילומים. באחת העצירות התגלה לעינינו בגדה שממול פסלו של דצבלוס המלך האחרון של דקיה המתרומם לגובה של 40 מטר. הפסל נחצב בסלע בין 1994-2004 . האמן היה פלורין COTARCEA וממן את הפרוייקט שעלה מליון דולרים, איש העסקים דראגן לוסיף קונסטנטין. דראגן רצה שהסרבים יציבו פסל ענק בגדה הרומנית מול דצבלוס, של קיסר רומאי אבל הם סרבו. במקום זה בנה טראיינוס הקיסר בשנת 105 לספירה גשר שסייע לו בכיבוש דקיה. את הגשר בנה הארכיטקט היווני אפולודורוס מדמסקוס. לגשר אין כל זכר אבל לוח על הגדה בצד הרומני מנציח את פועלו של טראיינוס. אורך הגשר היה 1135 מ' רוחבו 15 מ' וגובהו מעל פני המים 19 מ'.

סכר שערי הברזל Porţile de Fier

הסכר העצום נבנה בשנות הששים של המאה העשרים כדי לרסן ולשלוט בזרם הנהר בערוץ הצר ולהקל על הניווט במקום, כפרוייקט משותף בין הרומנים לסרבים. הפרוייקט מכיל שתי תחנות כח הידרואלקטריות ושני לוקים. כדי לבנות את הפרוייקט נאלצו 23.000 איש לעקור מבתיהם למקומות גבוהים יותר כי מפלס המים עלה ב 35 מ'.  לבנית הסכר השפעה רבה על החי והצומח באזור. למשל נתיב ההשרצה של דג החידקן הופרעו לעד. האי אדא קאלה (Ada Kaleh) היה המקום שנפגע ביותר כתוצאה מעליית מפלס המים. האי שהחליף ידיים בין התורכים לאוסטרים כמה פעמים ושימש נמל חופשי, עם חומה, מבצר וסמטאות בהם גרו קבוצות אתניות רבות, נעלם מתחת לפני המים. רוב התורכים שחיו על האי עברו לתורכיה וחלקם התפזר בעיירות אחרות בהם גרו תורכים.

סרביה

חצינו את הכביש העובר על הגשר ועברנו מרומניה לסרביה. ושוב נסענו לאורך גדת הנהר הפעם מערבה. בצד הסרבי משתרעת שמורת הטבע DERDAP. לאורך 100 ק"מ. הכביש מתפתל בין כפרים יפים ומטופחים, חורשות עצי פרי ויערות טבעיים בעשרות גוונים של ירוק…..  והמוני שיחי לילך שמלאו את האויר בבושם נפלא. בחצרות הבתים גלשו על הגדירות אשכולות כחולים של שיחי ויסטריה סינית מדהימים.

הצד הקולינרי צולע

כשיצאנו לטיול, היה לנו בתוכנית לטעום לא רק מהנופים והמראות, אלא גם ממטעמי האזור. ברומניה למשל חשבנו על הצ'ורבה הזכור לי מילדותי מביתה של חברתי היקרה קטי שהגיעה בשנות הששים מטרנסילבניה , ואילונקה האמא המקסימה שלה שכיבדה אותנו תמיד ביום חורף קר באותו מרק חמצמץ וטעים…….  והמיטיטיי……. ממממממ הקבבים הקטנים והטעימים שמוכרים בצידי הדרך על מתקני גריל די מאולתרים…. ועל הממליגה והפאפאנאש….. פה די פישלנו לא כל כך באשמתינו. סיימנו את היום הראשון עם סנדויצ'ים (באמת באמת טעימים) שקלייר הכינה עבורינו עם ירקות ופירות…….. ובערב באורשובה, לשם כיווננו את תיקוותינו לאוכל רומני אסלי….  אחרי ששמענו שהצ'ורבה היחיד שיש להם בשעות מאוחרות זה צ'ורבה דגים, ויתרנו והלכנו על השניצל המוכר והחביב ועל פירה תפו"א……. קלייר הצילה את המצב כשהזמינה ממליגה. אותה דייסת קמח תירס שלמרבה הצער היתה די טפלה……

(Tekija (Kladovo

אז המשכנו בנסיעה בתחומי שמורת הטבע DERDAP כשלימיננו הדנובה זורמת בקטע שנקרא שער הברזל, שבין העיירה Tekija שבמחוז Kladovo ומוזכרת לראשונה בהתקוממות הסרבית הראשונה בשאיפה לעצמאות שנמשכה כ- 9 שנים בין השנים 1804-1813. העיירה יושבת למרגלות הר מירוץ', ומשמשת בסיס  לדייגים חובבים. בכל שנה נערך כאן פסטיבל "זלאטנה בוצ'קה" (אין לי מושג מה זה אבל אני מנחשת שזה "בוצ'קה הזהובה") וקראתי שהפסטיבל מזמן לאזור הרבה דייגים ותיירים. שמורת הטבע משתרעת מאותה עיירה לאורך 100 ק"מ של נוף מקסים עד למצודת Golubac. ערוץ דרדאפ מורכב למעשה מארבעה ערוצים משניים, צרים ועמוקים. בשמורה, מגוון רחב של בעלי חיים וצמחים. הפארק כולל אתרי טבע ותרבות מוגנים כמו LEPENSKI VIR , אתר ארכיאולוגי בן כ-8000 שנה מהתקופה המזוליטית.

 מצודת גולובק בשמורת טבע בשערי הברזל בצד הסרבי (צילום אראלה פלד)

מצודת גולובק בשמורת טבע בשערי הברזל בצד הסרבי (צילום אראלה פלד)

מצודת גולובאק Golubac

המצודה נבנתה בתקופה הרומית והחליפה ידים פעמים רבות בין התורכים, ההונגרים, הבולגרים והאוסטרים עד שבשנת 1867 נמסרה לנסיך הכתר הסרבי Mihailo OBRENOVITC . הבחור המסכן לא הספיק להינות מהמתנה הרבה זמן……. ב 10 לחודש יוני 1868 כאשר רכב להנאתו בכרכרה, יחד עם פילגשו קתרינה קונסטנטינוביץ' (אותה רצה לשאת לאשה אחרי שיתגרש מהחוקית שלו יוליה הוניידי בת אצולה הונגרית) קתרינה היתה בתה של בת הדודה של מיאהיילו אנקה אוברנוביץ. בעוד הם רוכבים ונהנים בפאתי בלגרד, הופיע קוסטה רדובנוביץ בחליפה שחורה וירה לעברם. מיאהיילו ואנקה נהרגו וקתרינה נפצעה. בשנת 2005 החל פרוייקט שיקום של הטירה שנמשך עד היום.

אוואלה Avala

המשכנו בנסיעה לכוון בלגראד וכמצוות בנצי גורן ידידינו, ירדנו מהכביש לפני בלגראד כדי לבקר בפרבר דרומי של העיר ושמו אוואלה Avala. אוואלה הוא הר הצופה על בלגראד והסביבה בגובה 511 מ'.

הידעתם ? רק התרוממות מעל 500 מ' יכולה להרשות לעצמה להיקרא "הר". פחות מזה, זו גבעה…..

בין השנים 1934-1938 בנו על ההר אנדרטה לזכר החייל האלמוני בצורת מאוזולאום. האנדרטה מוצבת במקום בו נמצאו שרידי חייל אלמוני שנהרג במלחה"ע  הראשונה. ומעל קברו היתה אנדרטה מ 1922. שרידיו הוכנסו לתוך קריפטה באנדרטה החדשה. את האנדרטה עיצב האמן הסרבי איוון משטרוביץ. המלך אלכסנדר הראשון מיוגוסלביה היה זה שהניח את אבן הפינה לאנדרטה כמה חודשים לפני שנרצח במרסיי. האנדרטה בנויה בצורת סרקופאג מגרניט שחורה המוקף ב 8 דמויות נשים (קריאטידות) המסמלות את הישויות שהרכיבו את יוגוסלביה: בוסניה, מונטנגרו, דלמטיה, קרואטיה, סלובניה, וויבודינה,סרביה וסרביה העתיקה.

ב 1965 נבנה על ההר מגדל טלויזיה בגובה 202 מ'. המגדל נהרס בהפצצות של נאט"ו בשנת 1999 ונבנה מחדש בסגנון המקורי בין השנים 2006-2010.

במעלה הר אוואלה פגשנו אנדרטה נוספת לזכר משלחת רוסים שהגיעו ב 19 באוקטובר 1964 להשתתף בטכס זכרון לשחרור סרביה ובגלל תנאי מזג האויר הקשים, מטוסם פגע בצלע ההר והם נהרגו.

קתדרלת סנט סאבא בבלגרד (צילום אראלה פלד)

קתדרלת סנט סאבא בבלגרד (צילום אראלה פלד)

Church of Saint Sava

ירדנו חזרה מההר ופנינו למרכז בלגראד. מיד בהתקרבינו ראינו את הכנסיה האורתודוקסית של הקדוש סאבא (Saint Sava) שבולטת למרחוק. הכנסיה נבנתה באותו מקום בו נשרפו שרידי גופתו של הקדוש סנט סאבא בשנת 1595 ע"י הוזיר הגדול סינאן פאשה האות'ומאני. 300 שנה אחרי השריפה, בשנת 1895 הוקמה חברה לבנית הקתדרלה מחדש. בשנת 1905 נערכה תחרות והוגשו הצעות לתכנון הקתדרלה. אף הצעה לא נראתה ראויה. בשנת 1912 החלה מלחמת הבלקן הראשונה, אחריה השניה ומיד אחריהן מלחה"ע הראשונה. כל התכנונים לבנית הקתדרלה נעצרו.

בשנת 1919 הוקמה החברה מחדש. הצעות חדשות הוגשו ונבחרה הצעתו של הארכיטקט האמן והסופר אלכסנדר דהרוקו – פרופסור באוניברסיטת בלגרד, חבר באקדמיה למדעים ואמנות. הבניה החלה בשנת 1935 ונמשכה עד שכוחות מדינות הציר פלשו ליוגוסלביה בשנת 1941.

היסודות כבר הונחו והקירות התרוממו לכדי 7-11 מטר. הגרמנים השתמשו במתחם כמגרש חניה וכך גם הפרטיזנים והצבא האדום שהגיעו אחריהם. החברה לבניין הקתדרלה התפרקה ולא חזרה לפעול מעולם.

בשנת 1985 החלו שוב העבודות בשילוב חומרים וטכניקות בניה חדשות. ההישג הגדול ביותר היה להרים את הכיפה המרכזית ששוקלת כ- 4,000 טון אל מרומי המבנה. המבצע נמשך 40 יום והסתיים בהצלחה ב- 26 ביוני 1989. חלונות הויטראז' והפעמונים הוצבו כבר במקומם, החזית מושלמת אך החלק הפנימי עדיין בבניה…….

המבנה מאד מזכיר את המסגד הכחול וגם את האיה סופיה שבאיסטנבול. 120 שנה חלפו מאז החלו לתכנן את המבנה…….. מעניין מאד כמה זמן יקח עוד לסיים אותו……..

תגובה אחת

  • לדעתי, את הרכבת הקלה בתל אביב יסיימו לבנות לפני שתסתיים בנית כנסיית Saint Sava…

הוספת תגובה