הפלגה מיאמי קנקון דרך משולש ברמודה

ההפלגה המסתורית דרך משולש ברמודה ומפרץ מקסיקו ||| גלים של 6-8 מטר וללא אמצעי ניווט ||| שיט בטרימראן ענק מהמרינה של מיאמי למלון הראשון של קנקון ||| הסיפור המלא בהמשך <<<

תקציר בחודש הראשון

לאחר שבניסיון הראשון להעביר יכטה ממיאמי לקנקון הספינה התנפצה על חופי קובה, בניסיון השני חזרנו למרינה עם חור בגוף הספינה וחדירת מים מסוכנת יצאנו שוב. בפעם הזו הלך המנוע וכל המערכות הימיות קרסו. מה עושים? מבינים את הרמז? או דבקים במטרה?

הפעם, אחרי שידרוג מערכות המפרשים, החלפת מנוע והצטיידות מחדש בכח ובאספקה, יצאנו לדרך עם חשש מחד ותקווה מאידך – הפעם חייבים להגיע לקנקון.

היו אורות? אין אורות

המשכנו בלילה אפל דרומה כמתוכנן ונגד זרם הגולף. פתאם התברר שחלק מאורות הניווט – אורות הכרחיים על מנת שכלי שיט אחר יזהה אותנו ואת הכיוון שלנו (יריק מימין, אדום משמאל וכו'), הפסיקו לפעול (אין את הירוק ואת אור הירכתיים). בירכתיים שמנו פנס כי לא היה לנו מכ"ם וזו הדרך היחידה להישמר מפני אניות ענק החוצות את הנתיב המתוכנן לנו, בדרכן לנמלי טקסס ולמאגרי הנפט של מפרץ מקסיקו. חובת הזהירות הייתה עלינו כי איש על אניות הענק לא היה מרגיש אם היתה התנגשות בלי משים.

ניווט סקסטנס

בבקר בדקנו את מיקומנו, והיינו 100 מייל מדרום למיאמי – הספק לא רע בהתחשב בזרם הגולף ובעצירת הרוח. הנתיב ששטנו בו היה כמייל ממזרח לקו הריפים וכמייל ממערב לנתיב השיט שבו שטות כל אוניות הקרוז המפלצתיות (לפני עידן קרנבל ואריסון). כעבור ארבע שעות הגענו ליד קי-ווסט ובמרינה Oceanside הצטיידנו בסוללות, נורות לפנסים, קרח וסולר ואח"כ יצאנו רעננים (מקלחת ושתייה עזרו להתרעננות) ומשם הנתיב הוא רק מים ושמים עד לחצי האי יוקטאן שבמקסיקו.

שטנו דרומה כאשר החלו גלי צד בגובה מטר וחצי במהלך משמרתו של הסקיפר ניל. שמעתי צעקות לעלות מיד למעלה. הים היה שחור. הגלים גבהו לשני מטרים ומפרש החלוץ היה במים כי חבל המעלן החדש נקרע. מיד משכתי את החלוץ לסיפון, הורדנו מפרש ראשי ועליתי למשמרת הלילה שלי כאשר הכל שחור מסביב, המנוע שרף הרבה שמן, כקילו כל 6-7 שעות.

איפה אנחנו

בבוקר היה יום סגריר ללא רוח עם גלים של ארבעה מטרים וגשם זלעפות מפעם לפעם. "התקלחתי" על הסיפון הרחב בגשם הטרופי (אומרים שמי גשם טובים לשיער). בגלל העננות וללא שמש מבצבצת ניל לא יכול היה לבדוק את מיקומנו. לאחר מספר שעות היה רגע קצר של שמש. ניל זינק לסיפון על מנת לבצע מדידה עם הסקסטנט וזו הראתה שאנחנו בכלל שטים צפונה במקום דרומה כפי שהראה המצפן וכפי שידענו ממיקומנו האחרון הידוע. מיד השתרר שקט.

כל אחד מאיתנו התחיל להיזכר באחד מסיפורי משולש ברמודה המפורסם – האם גם אנחנו נהפוך לפרק באגדות האיזור?

הים עלה לגלים של 5-6 מטרים ובמשמרת הלילה שלי פתאום שמעתי חבטה על הסיפון.

מתנה מאלת הים

הארתי מיד עם פנס ומצאתי דג מעופף (עם שתי כנפיים במקום סנפירי צד) שעף לסיפון ונשאר עליו. השארתי אותו שם כי אי אפשר לעזוב את ההגה בים כזה – גם לא בשביל דג טרי מתנה מהים.

בבוקר אפשר היה לראות את עוצמת הסערה שאנחנו נמצאים בתוכה. הים עלה לגלים של יותר מ-6 מטרים ולפעמים גם איזה גל סורר התרומם גבוה יותר. הכל סביב היה עם קצף גלים, רוח וגשם והראות מינימאלית ביותר. הסירה התנהגה כמו ברכבת הרים יחד עם אנשי הצוות והדג שחיכה לארוחת הבוקר שלנו. הצלחתי לפלס דרך ולקחת הדג והחלטתי שזו אכן תהיה ארוחת הבוקר. ניקיתי הדג בין טלטלה וחבטה אחת לשנייה וטיגון היה רעיון טוב – טעים כמו ברבוניה – רק חבל שכל כך קטן. הגויים לא רצו לטעום מהמעדן.

תעלומת המיקום ממשיכה

עקב הסערה הבלתי נגמרת, השמיים היו שחורים, ראות של כמה מאות מטר בלבד ועל כן אי אפשר היה כלל להשתמש באמצעי הניווט היחיד שיש לנו – הסקסטנט (שכידוע עומד רק שיש שמש או כוכבים). קיווינו שהמיקום שהראה ששטנו צפונה ללב משולש ברמודה היא טעות בקריאת הזווית לשמש ולא מציאות הזויה ומפחידה. המשכנו בתקווה בלב שאנו קרובים למקסיקו או לפחות מתקרבים ליעד.

סכנת מיכליות נפט בדרך

הים עלה עוד יותר לגלים של 7-8 מטר. שטים רק לפי המצפן ובלי ידיעה איפה אנחנו, וכל פעם יש קיר מים מלפנים או מאחור ויש קטעים שכמעט גולשים כמו חסקה. לפתע התרומם מולנו, במרחק כמאה מטר, קיר ברזל אימתני, כנראה מכלית דלק בדרך לטקסס. מיכלית הדלק הענקית שחצתה את הנתיב שלנו הבהילה וגם הבהירה לנו שמיקומנו אינו איפה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, כי המיקום המתוכנן לא היה נתיב מכליות דלק, וגם המראה הזה הבהיר לנו מה עלול להיות גורלנו אם המיכלית תעבור עלינו ובכלל לא תרגיש כלום במזג אוויר כזה. זה היה מפחיד והוסיף נדבך לחששות.

היה רדיו

ניל הסקיפר ניסה ליצור קשר רדיו בערוץ החירום עם המכלית ולקבל את מידע על המיקום, אבל כנראה ישנו שם במשמרת. אם הם היו עולים עלינו, היינו עוד פרק בסיפורי ברמודה. הרגשנו כמו ניצולים בסירת הצלה הקוראים לכלי שיט או טיס שעובר לידם והוא לא שומע וממשיך. מהירותנו המשוערת הייתה 6-7 קשר אבל מיקומנו…  כנראה מול חופי מקסיקו. הלילה התבהר והיו מדי פעם קצת כוכבים אבל אי אפשר להיעזר בהם כדי לאתר את המיקום. בחצות התחלנו לראות הילה של אורות חוף… אבל איזה חוף?

האם זו קנקון Cancun

ניל הסקיפר, החליט לשוט בגאלסים איטיים צפון דרום, כלואר לשוט בעצם במקום וכל כמה מאות מטרים לחזור את אותה דרך, וזאת עד שיתבהר מצבנו ומיקומנו בבוקר ונוכל למקם את עצמנו לפי המגדלורים בלי להסתכן בלעלות על ריף בלילה.

בבוקר התקרבנו עד שנראה החוף וכן מספר איים לאורכו ואחרי כחצי שעה של שמש ושיט לכיוון דרום מזרח ידענו איפה אנחנו – כ-20 מייל צפונית מערבית לקנקון.

מלון פלאזה בלנקה קנקון

ניסינו ליצור קשר עם חוזה קמפוס במלון פלאזה בלנקה שינחה אותנו היכן לעגון לצרכי מכס – בקנקון או באיסלה מוחרס Isla Mujere (אי הבחורות). ניסיתי כל הזמן בקשר אבל ללא תשובה המשכנו למזח הפרטי של המלון ונקשרנו בו. תוך עשר דקות היו על סיפוננו מנהל המלון וצוותו ולשאלתנו למה לא עונים לנו בקשר, התברר שלא קלטו אותנו. למעשה, מאז קי-ווסט אין לנו קשר – אז לא מפליא שהמכלית לא ענתה לקריאותינו בערוץ החירום.

סוף דבר

זה היה סוף טוב למסע כמעט בלתי אפשרי דרך משולש ברמודה ובלי לאבד את הראש למרות ועל אף הסיפורים הקשורים למקום.

חוזה קמפוס קיבל אותנו בשמחה ועם חשבון הוצאות פתוח במלון הכי יוקרתי של קנקון של שנת 1980.

בילינו כמה ימים במלון היוקרתי בסטייל לא מוכר לי. הרבה אלכוהול וחוף ללא סוף, סוגי ספורט מים חדשים לי ועוד. לאחר שקיבלתי את כרטיס הטיסה שלי חזרה למיאמי טיילתי עוד כמה ימים בחצי האי יוקטאן בין הריסות ערי המאיה, כפרים ותושבי המקום צאצאי המאיה וכמובן בירת האיזור- מרידה המקסימה.

לחצו על הקישור לחלק הראשון של המסע <<<