סיאטל: סיפורי מכוניות

אריאלה פלד מספרת על מכוניות ||| לכל מכונית יש סיפור ||| אריאלה מספרת רק סיפרן של שתיים ||| מוזיאון המכוניות האמריקאי של להמיי ||| לסיפורים והפרטים <<<

שברולט ווולמרט

אריאלה פלד בחזית המוזיאון למכוניות אמריקאיות בטקומה (צילום אריאלה פלד)

יום שני לשהותינו בסיאטל, אני כבר מרגישה ביטחון ומחליטה להתידד עם השברולט שלי. בואי נעשה סבוב קטן אמרתי לה ונראה איך זה הולך….. לאן? שאלה. מה דעתך לבקור קצר ב"וולמרט"? אין בעיה ענתה לי ומיד נידלקו האורות……. לוח המכוונים הואר אף הוא…. את המנוע לא שמעתי אבל סמכתי עליה.

תוך חצי שעה הייתי אחרי השוואת מחירי עגבניות ומלפפונים לארץ. אז ככה: הכל יותר יקר ופחות יפה מאשר אצלינו. מלפפונים פלפלים ועוד ירקות קונים ביחידות…….. לימון אחד בגודל רבע ממה שצומח לי על העץ, עולה חצי דולר…… מבחר מוצרי החלב שלהם לא מתקרב אפילו למה שיש אצלינו……… ווווווו…….. לא ראיתי אף חתול רחוב עד עכשיו……… חסך גדול…..

מכיוון שנסיעת המבחן עברה בסדר גמור החלטתי להרחיק ולהתחיל במחוייבות המוזאונית שלקחתי על עצמי.

טקומה Tacoma

עיר נמל במדינת וושינגטון בת  220 אלף תושבים. "המקום בו המסילה פגשה את המפרש"….. כינוי שדבק בעיר הודות למסילת הרכבת הצפון פסיפית שהגיעה עד מפרץ "ההתחלה" שבפוגט סאונד. בטקומה, מלבד היותה הנמל הגדול במדינת וושינגטון, נמצאים בה שלשה מוזאונים שתכננתי לראות. והיום הייתי בדרכי אל אחד מהם, מוזיאון המכוניות האמריקאי של להמיי.

הרולד להמיי Harold LeMay

נולד בשנת 1919 בחווה קטנה למרגלות גבעת מוק. חיבתו למכוניות ולהיסטוריה שלהם, הובילה אותו להיות אחד מאספני המכוניות הגדולים בעולם. הזכרון הראשון של הרלד בעניין מכוניות היה כשדודו הושיב אותו על ברכיו במכונית ונתן לו לאחוז בהגה. הוא היה אז בן 3. כמו ילדים רבים שגדלו בתקופת השפל בארה"ב, גם האופי של הרולד עוצב והושפע מהמצב. החיים היו קשים, למדת לעבוד קשה ולהיות חסכן ולשמור הכל כי אולי תזדקק לו יום אחד. שאיפתו היתה לשמר ידע מהעבר בכל הקשור למכוניות, להיסטוריה שלהם, התרבות והערך ההיסטורי. דברים אלה הם שדחפו אותו לתחביב היקר הזה, יותר מאשר ההשקעה שבדבר. הוא היה זה שחיפש, מצא, רכש והביא במו ידיו את מושא אהבתו…….. המכוניות.

העסק הראשון של הרולד היה מגרש גרוטאות. לאחר מכן הוא קנה ומכר עודפי צבא מבסיס חיל האויר ב- McChord  ו Fort Louis. הוא הקים חברות שונות שכולן היו קשורות בדרך זו או אחרת למכוניות. הוא העסיק לאורך השנים יותר מ- 400 עובדים, חלקם הלכו איתו יד ביד 40 שנה. אני חושבת שזה אומר הרבה על הרולד כמעביד וקודם כל כאדם. ניזכרתי במר אכטמן אלכסנדר שהיה המעביד שלי במשך כמעט 30 שנה במפעל המלגזות…….. זה בהחלט אומר הרבה על האדם כאדם.

אשתו העידה עליו ואמרה: להרולד יש אנרגיות באצבעו הקטנה , יותר מאשר לאדם ממוצע בכל גופו…….למרות עושרו המופלג, נשאר הרולד תמיד "נער כפר תמים" בליבו. העובדה שהאמין לכל אחד, סיבכה אותו לא פעם בצרות. אבל העקשנות שלו עזרה לו להתגבר. הוא היה מעורב מאד בחיי הקהילה ותמיד נטה להגיש עזרה לכל מי שהיה זקוק.

The LeMay-America's Car Museum

הרולד לא רצה שלאחר מותו יפורק האוסף שכלל כ-  3,000 מכוניות ויתפזר. לכן בשנת 1996 החל במגעים להקים מוזיאון שלא למטרות רווח שיאפשר לציבור לראות את האוסף. הוא הלך לעולמו בשנת 2000, לפני שהצליח להגשים את חלומו. אך משפחתו הגשימה את החלום והקימה את מוזיאון המכוניות האמריקאי של לאמיי, בטקומה . המוזאון נפתח בשנת 2012. המשפחה תרמה למוזאון כ- 1000 מכוניות. 400 מתוכם מוצגים במוזיאון בטקומה. לשם הגעתי בבוקרו של היום השני לשהותי בסיאטל…….

מיד בכניסה למבנה הענק עמדו שלשה דגמים שונים של מכוניות מתקופות שונות מתחילת המאה ה 20. כבאית, משאית ומכונית פרטית…… שלושתם מבריקים כאילו יצאו זה עתה מפס היצור. נשימתי נעתקה כשראיתי את עשרות המכוניות מוצבות כמו חיילים עם שלטי הסבר ליד כל אחד מהם.

בקופה הסבירו לי שהאולם הענק שאני רואה הוא רק ההתחלה. מתחתיו יש עוד 4 אולמות כאלה מלאים במכוניות מבריקות לא פחות. לקחתי אויר וזינקתי קדימה אל תוך ההרפתקאה המדהימה שחיכתה לי שם.

CUSHMAN מטקומה לפ"ת

קלנועית קטנה שמוכרת גלידה הקפיצה אותי שוב במחשבותי למפעל אכטמן בפתח תקווה בו עבדתי. על השלט היה כתוב CUSHMAN. זהו שם בית החרושת שייצר את הקלנועית הזו. בזמנו, הרכבנו במפעל בפ"ת, קלנועיות מתוצרת קושמן……….. והנה פה אחרי הרבה שנים למדתי לדעת שהחברה החלה לפעול בשנת 1903 בלינקולן נברסקה, ויצרה מנועים לתעשיה קלה. בתקופת השפל החלה קושמן לייצר קלנועיות כדי להגביר את מכירת המנועים. הקלנועיות שמשו את צבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה וכתחליף למכונית לפני ואחרי המלחמה.

קושמן מפורסם אחר היה מודל 53 שהוצנח ממטוס עם הכוחות ונודע בכינויו CUSHMAN AURBORNE. המודל שמוצג בתערוכה שימש לחלוקת משלוחים בזמנו. צדק ד"ר סוס כשכתב: "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים"……..

ואחרי קלנועית הגלידה…….. הגיעה "צנצנת העוגיות".

צנצנת העוגיות של  Helms Bakery

אוטו-לחם של הלמס (צילום אריאלה פלד)

"האחים פגאול" היתה חברה שיצרה אוטובוסים ומשאיות קטנות מונעות במנועים ששילבו בנזין ובטריות. למאפיית "הלמס בייקרי" היה בשנת 1934 צי של 148 משאיות כאלה. בשנת 1926 פרש פאול הלמס מניו יורק לגמלאות ועבר עם משפחתו לקליפורניה. במרץ 1931 פתח את מאפית הלחם הראשונה שלו כשהוא מעסיק 32 עובדים ובבעלותו 11 משאיות משלוחים. בשנת 1932 זכה במכרז להספקת הלחם במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס. בשנת 1936 ביקשה המשלחת הגרמנית למשחקים האולימפיים בברלין את המרשם ללחם של הלמס. הקשרים שלו עם האולימפידות נמשכו: באולימפיאדות לונדון והלסינקי נתבקש הלמס לספק את הלחם שלו למשלחת האמריקאית.

למרות שהתוצרת שלו מעולם לא נמכרה בחנויות, היא נודעה מהר מאד למיליוני לקוחות. המוטו של הלמס היה: "בכל יום טרי על מפתן דלתך".  בכל בקר עזבו עשרות משאיות קטנות צבועות בשני גווני צהבהב ופס כחול, את שתי המאפיות ויצאו לדרכם. הנהג היה מגיע לשכונה אליה נשלח, מושך פעמיים בחוט הצופר ושריקה רמה היתה נשמעת…..או שנעצר ליד בית שבחלונו היתה מדבקה כחולה עם האותH . הלקוחות היו יוצאים ומנופפים לו לעצור. לפעמים נאלצו לרוץ אחריו עד הפינה הבאה. על מדפי עץ בתוך המשאית היו מונחות סופגניות דונט'ס טריות, עוגיות, מאפים שונים וממתקים ובאמצא היו מונחים ארגזים עם לחם טרי שלעתים הגיע חם מהתנור אל בית הלקוח.

פאול הלמס הלך לעולמו בשנת 1957 אך המשפחה המשיכה להפעיל את העסק עד לשנת 1969 כשנאלצו לסגור בגלל תחרות עם רשתות הסופרמרקטים שנפתחו. בשנה האחרונה לפעילות החברה השיגו חוזה לספק את הלחם הראשון על הירח בחללית אפולו 11.

ההיסטוריה דרך משאית

זה לא יאומן כמה אתה יכול ללמוד ממשאית קטנה אחת שאתה רואה בתערוכה. כמובן שלא אעבור על ההסטוריה של כל אחת מהמכוניות בתערוכה רק אוכל לאמר לכם ששעתיים וחצי הסתובבתי בים המכוניות המבריקות והמצוחצחות האלה והערצתי את האספנים שעמלים כל כך קשה שמכוניות בנות עשרות שנים ייראו כאילו הרגע יצאו מפס היצור……. ואת מארגני התערוכה שהוסיפו כל כך הרבה אינפורמציה מרתקת ליד כל מכונית ומכונית. ולצד העתיקות כיכבו גם החדשות שבחבורה.

מכוניות עתיקות בתערוכה (צילום אריאלה פלד)

הזבוב של אשתקד

עמדתי ונזכרתי בסיפורו של מכס נורדאו: הזבוב של אשתקד: זבוב אחד חי חיים טובים בבית עשיר. על השולחן מצא תמיד פרורים טעימים, הכירה חיממה אותו בלילות הקרים והימים עברו עליו  בנעימים. יום אחד שם לב שחבריו הותיקים הולכים ומתמעטים, האור בחלון נהיה אפור יותר וגם ביום נעשה כבר קר. מצא לו הזבוב סדק קטן מעל תנור המטבח וכך הצליח לעבור את כל החורף הקפוא. יום אחד פקח את עיניו וראה את קרני השמש שוב בוקעות מבעד לחלון ומבחוץ שמע שירה עליזה. פרש כנפיים ויצא  אל מעגלי הזבובים הצעירים שרקדו ופיזזו בשמחה. הי! קרא אליהם: "שלום לכם……. תסתכלו, אני כאן…….." הזבובים הצעירים התעלמו ממנו וכשרצה להצטרף אליהם, צעקו לעברו: "לך מכאן, אתה זבוב של אשתקד, לא  רוצים אותך, אנחנו יפים וצעירים ואתה זקן ומכוער"

נעצב הזבוב מאד אל ליבו ………

אני לא יודעת מה עבר למקס נורדאו בראש כשכתב את סופו של הספור אבל אני זוכרת שכילדה ממש לא אהבתי אותו. בסוף הספור נכנס הזבוב חזרה למטבח חשב על חבריו משכבר הימים שנעלמו, והצטער שלא נעלם איתם גם הוא…..קפץ על הכירה ועלה בעשן השמימה……. אוי!!!!!

מכוניות – חדש מול עתיק

נחזור למכוניות. דווקא כאן ראיתי את ההפך: המכוניות החדשות הפלצניות להפליא , הסתכלו בהערצה גלויה על חברותיהן העתיקות המטופחות כשכל פס מתכת מצופה זהב מבריק, כל מושב מרופד עור מספר את סיפורם של הנערות והנשים היפות בשמלות מלמלה אלגנטיות, או הגברים בפראק וצילינדר על ראשם שישבו עליהם אי פעם……..

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות